האם ניגוד עניינים בוועדת המכרזים יגרום לביטול החלטתה?

עניינה של עתירה בתיק עת"מ 54218-08-19 אסיה-תורס בע"מ נ' מועצה מקומית כפר קרע ואח', היה במכרז פומבי לביצוע הסעות תלמידי ועובדי מערכת החינוך בתחום שיפוטה של המועצה.

 

במסגרת העתירה טענה העותרת טענות רבות כנגד הצעת הזוכה במכרז והחלטות ועדת המכרזים. בית המשפט לעניינים מנהליים דחה את הרוב המכריע של טענות העותרת, ובחר לבחון את משמעותה של טענה אחת אשר עניינה בניגוד עניינים בה היה מצוי אחד מחברי ועדת המכרזים.

 

העותרת טענה כי אחד מחברי ועדת המכרזים, הוא "קרוב" של המנהל מטעם הזוכה במכרז. קרבה זו, לטענת העותרת, מייצרת ניגוד עניינים מובנה בין עניינו האישי של חבר ועדת המכרזים לבין עניינו/תפקידו כחבר ועדת המכרזים.

 

במסגרת הדיונים בבית המשפט התברר כי מדובר בקרבה שאינה מדרגה ראשונה ואף לא מדרגה שניה. בהתאם לדבריו של בית המשפט כשתיאר את עדותו של המנהל: "המדובר במי שמבחינתו הינו "קרוב רחוק, סבא שלו ואימא שלי הם אחים" …..כלומר קירבה שהינה בין בן-דוד "רגיל" לבין בן-דוד "שני".

 

האם מדובר בפגם? בית המשפט מצא כי יש בעובדה שחבר ועדת המכרזים הנ"ל השתתף בכל דיוני ועדת המכרזים – משום פגם, זאת בשל אותה קירבה משפחתית. בית המשפט נסמך על הוראות תקנה 10 לתקנות חובת המכרזים ביחס לניגוד עניינים (תקנות חובת המכרזים אינן חלות על רשויות מקומיות והתקנה הרלוונטית לענייננו הינה תקנה 103א לצו המועצות המקומיות, תשי"א -1950) וכן על הפסיקה הנוגעת לניגודי עניינים של חברי ועדת מכרזים.

 

בית המשפט חזר על ההלכה אשר נקבעה בבית המשפט העליון ולפיה המבחן לקיומו של "ניגוד עניינים" אסור הוא מבחן אובייקטיבי ואין צורך בהתממשות ניגוד העניינים בפועל, כן חזר בית המשפט על החומרה שיש בניגוד עניינים בוועדת המכרזים: "מעיון בפסיקת בתי המשפט בסוגיה זו עולה עמדה מחמירה ובלתי מתפשרת, המבטאת את החשיבות שמייחס בית המשפט לחובה להימנע ממצב של ניגוד אינטרסים בוועדות מכרזים, כאשר על פי הפסיקה, המבחן לקיומו של ניגוד עניינים אסור בוועדת המכרזים הינו מבחן אובייקטיבי ולא סובייקטיבי ואין צורך בהוכחת התממשות ניגוד עניינים בפועל".

 

על אף הממצאים שלעיל ביחס לניגוד העניינים, בית המשפט, בהסתמך על דוקטרינת "הבטלות היחסית" ובהינתן המצב המשפטי והעובדתי הנקודתי בעתירה זו – דחה את העתירה, ולהלן עיקר קביעתו: "במקרה דכאן, יש לשקול את מהות הפגם ומהותו ביחס למהות המכרז, עמידתה של הצעת המשיבה בתנאי המכרז, סימני השאלה לגבי הצעת העותרת, השיהוי הרב, העדר נימוק של ממש להשבת הדיון לוועדת המכרזים, העובדה שהעבודות כבר מבוצעות מזה 4 חודשים וממילא מתוכננות לעוד 6 חודשים בלבד, ושקילת המשמעות של ביטול המכרז והזמן שייקח לקיים מכרז חדש (כאשר בתווך ימשכו ממילא ההסעות כפי שהן כיום על מנת לא לפגוע בתלמידים). שקילת כל האמור והאיזון ההולם נוכח האינטרסים אשר על הפרק, מביאים לדעתי למסקנה כי במקרה הנוכחי, למרות הפגם, אין להורות על בטלות החלטות וועדת המכרזים, וזאת מבלי לגרוע כמובן מהעמדה העקרונית לגבי איסור ניגוד עניינים."

 

**מובא לעיל מידע כללי בלבד אשר אינו מהווה תחליף לייעוץ משפטי ספציפי **

​

החובה לרשום פרוטוקול מלא ואמין בדיוני ועדת המכרזים

​

בהתאם להוראות תקנות חובת המכרזים, תשנ"ג-1993, על ועדת המכרזים חלה חובה לרשום בפרוטוקול מלא ואמין של דיונים אותם היא מקיימת, אשר ישקף, לפחות, את עיקרי המידע שהובא לפניה ואת ההחלטות שנתקבלו בעקבות אותו מידע.

על הפרוטוקול לשקף את המציאות, ואין לבצע בו תיקונים בשל האמת המרה שהוא משקף או לנוכח חוסר נחת מהדברים שנאמרו, כדברי השופט מישאל חשין ז"ל בג"ץ 3751/03 אילן נ' עיריית תל אביב "הכל מסכימים כי פרוטוקול חייב להיות לשקף את האמת בלי כחל-ושרק: גם אם אמת מרה היא, גם אם אמת מכוערת. פרוטוקול נדמה הוא למצלמה – בימינו נאמר: למצלמת-וידאו – ומצלמה תקלוט ותדפיס גם מחזות שאינם מרניני-לב. פרוטוקול חייב שיאמר אמת; וכדבר הנביא (זכריה, ח, טז [ב]): "דברו אמת איש את-רעהו"."

על הפרוטוקול להיות מפורט, ושומה על ועדת המכרזים לרשום את הפרוטוקולים באופן שיאפשר פיקוח ובקרה על דרך קבלת ההחלטות, ובאופן שילמד על עמדותיהם של חברי ועדת המכרזים לענין קבלת ההחלטות.

תפקידו של הפרוטוקול, לקיים גם את חובת השקיפות החלה על ועדת המכרזים ולאפשר להתחקות אחר שיקולי ועדת המכרזים.

בהתאם לתקנות, רישום הפרוטוקול הנו ביחס לעניינים אלו: החלטת ועדת המכרזים בקשר עם התקשרות ללא פרסום מכרז פומבי של נציגות או סניף של משרד ממשלתי או של יחידת סמך של משרד כאמור במדינת חוץ; תיעוד מו"מ עם מציעים מקבוצת המציעים הסופית, כאשר המו"מ מותר על פי תקנה 7 לתקנות חובת המכרזים; אופן קבלות החלטות ועדת המכרזים והנמקותיה; מהלך פתיחת תיבת המכרז; תיקון טעויות סופר או טעויות חשבונאיות; הזמנת מציע ובירור עמו את פרטי הצעתו; החלטות ועדת פטור משרדית יתקבלו ברוב קולות חברי הוועדה, יהיו מנומקות ויירשמו בפרוטוקול.

על אף החובה החלה על ועדת המכרזים בדבר רישום פרוטוקול מלא ואמין, לא כל הפרה של חובה זו תביא בהכרח לידי ביטול של מכרז. בפסק הדין המוזכר לעיל (ענין: אילן) קבע בית המשפט העליון, כי תוצאתה של הפרה זו הנה תלויה בנסיבות. יחד עם זאת, לפחות, במקרה של הפרה לא תעמוד לוועדת המכרזים חזקת התקינות המנהלית, שמשמעותה: הנטל להוכיח שהחלטותיה התקבלו כדין, יוטל על כתפי ועדת המכרזים, ולא על כתפי מגיש העתירה.

**מובא לעיל מידע כללי בלבד אשר אינו מהווה תחליף לייעוץ משפטי ספציפי **

​

?ייפוי כוח מתמשך, לשם מה הוא נחוץ ומהם יתרונותיו

 

חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות קובע כי "כל אדם כשר לזכויות ולחובות מגמר לידתו ועד מותו". המשמעות היא, כי לכל אדם יכול שתהיינה לו זכויות מסוימות וחובות מסוימות, כאשר יכולתו של אדם ליהנות מזכויות ולשאת בחובות בעלי משמעות משפטית הינה "כשרות משפטית".

על פי החוק, כל אדם כשר לביצוע פעולות משפטיות, אלא אם נשללה או הוגבלה כשרות זו בחוק או בפסק דין של בית משפט או נפסלה מחמת מחלת נפש או ליקוי בשכלו, שבגינו הוא אינו מסוגל לדאוג לענייניו. 

באותם המקרים בהם נפסלת כשרותו המשפטית של אדם, נדרש למנות לו אפוטרופוס שידאג לענייניו, והדבר נעשה במסגרת הליך משפטי המתנהל בבית המשפט לענייני משפחה.

כאן למעשה, נכנס לתמונה ייפוי כוח מתמשך, שנועד להחליף מינויו של אפוטרופוס על ידי בית המשפט, מתוך רצון לכבד את רצונו של האדם (הממנה) ושמירה מקסימאלית על עצמאותו ויכולתו של אותו אדם לשלוט, להשפיע ולתכנן את עתידו בהתאם לרצונו.

ייפוי כוח מתמשך הוא מסמך משפטי המהווה חלופה למינוי אפוטרופוס, ונועד לאפשר לכל אדם בגיר לקבוע בהתאם לרצונו ובעודו כשיר לביצוע פעולות משפטיות, מי הוא זה שיטפל בענייניו בעתיד ככל שלא יוכל לטפל בהם בעצמו.

מיופה הכוח יהיה מוסמך לפעול בשמו של אותו אדם שמינה אותו (הממנה) בעתיד, כאשר אותו אדם לא יוכל לפעול בעצמו ו/או לא יוכל לקבל החלטות בנוגע לעניינים אישיים ו/או רכושיים ו/או רפואיים באופן עצמאי.

לייפוי כוח מתמשך יתרונות רבים, זאת בעיקר בהתחשב בעובדה, כי כל אחד מאתנו בכל שלב בחייו, עלול חו"ח להגיע למצב של אי כשירות מבלי שתהיה לכך הכנה מוקדמת (תאונת דרכים, אירוע מוחי וכו').

יפוי כוח מתמשך נועד להעניק לאדם שליטה על חייו במצב של חוסר שליטה, ולאפשר לו להשפיע ככל שניתן על ההחלטות שיתקבלו בנוגע אליו, גם במצבים בהם לא יהיה כשיר לדאוג לענייניו ולחייו בעצמו, ובחירה של מי שיפעל/ו למענו (מיופה הכוח), לרוב ילדיו של הממנה.

תהליך החתימה על ייפוי כוח מתמשך, הינו מהיר וזמין לכל אדם הבוחר לעשות זאת באמצעות עורך דין שהוסמך לכך על ידי לשכת עורכי הדין.

ייפוי כוח מתמשך הינו לכל החיים, אין צורך לחדשו והפקדתו אצל האפוטרופוס הכללי אינה כרוכה בתשלום אגרה למדינה.

ייפוי כוח מתמשך נעשה תוך הבנה מלאה של צרכיו ורצונותיו של הממנה ומאפשר שמירה על עצמאותו, רצונו, כבודו ופרטיותו של הממנה בהתאם לערכיו ואמונותיו.

משרדנו מתמחה בייפוי כוח מתמשך, ואנו כאן לרשותכם בכל שאלה.

 **מובא לעיל מידע כללי בלבד אשר אינו מהווה תחליף לייעוץ משפטי ספציפי **

​

בית המשפט העליון: התופעה הכואבת של תאונות עבודה בענף הבנייה אינה גזירה מן השמיים

 

בתיק ע"א 7096/19 פלוני נ' יצחק שטרן ושות', קיבל בית המשפט העליון ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, וקבע, כי אין להשית על המערער כל אשם תורם לתאונה, ושינה את שיעור סכום גמלאות המל"ל.

 

מדובר על  עובד שהועסק באתר בניה ונפל לתוך פיר לא מגודר של מעלית, דבר שגרם לפציעתו הקשה והוא נותר משותק. בפסק הדין של המחוזי הוטל עליו אשם תורם של 15% מכיוון שהכיר את האתר ולא התריע על הסכנה.

 

בית המשפט העליון קיבל את טענת המערער כי לא היה מקום להטיל עליו חלק מהאחריות. "ישנם רבים מדי שהלכו בבוקר לעבודתם באתר הבנייה, וחזרו כשהם סובלים מנכות חמורה, באופן שהפך עליהם את עולמם – ובמקרים אחרים אף לא חזרו לביתם כלל", נכתב בפסק הדין. 

 

המערער, הוא תושב הרשות הפלסטינית. ב-2014 הוא הועסק בחברת " יצחק שטרן ושות' " בניקיון באתר בנייה בבית שמש. כשעבד באחד הבניינים באתר, הוא נפל מפתח פיר מעלית לא מגודר מגובה של ארבע קומות. כתוצאה מכך, הוא נחבל קשה ונותר משותק בפלג גופו התחתון.

 

ב-2019 התקבלה תביעה שהגיש המערער בבית המשפט המחוזי בחיפה ונקבע כי על חב' יצחק שטרן בע"מ לשלם לו 684,600 ₪ , לאחר שנוכו מסכום הפיצוי (שהועמד על יותר מ-4 מיליון שקל) תגמולי הביטוח הלאומי. ביהמ"ש המחוזי קבע כי חב' יצחק שטרן בע"מ הפרה את חובתה לספק לעובדיה מקום עבודה בטוח ולא ציידה אותם באמצעי בטיחות.

 

עם זאת, בית המשפט המחוזי הטיל על המערער אשם תורם בשיעור של 15%. בפסק הדין צוין כי מדובר בפועל מנוסה שהכיר את האתר והיה מודע לכך שהפיר אינו מגודר. עוד נכתב בפסק הדין כי המערער לא התלונן על היעדר הגידור בפני החברה או מי מטעמה, ובחר להמשיך לעבוד במקום חרף סכנת הנפילה.

 

המערער הגיש ערעור. הוא טען בין היתר כי לא היה מקום להטיל עליו כל אשם תורם לתאונה.

 

חב' יצחק שטרן בע"מ, ביקשה שלא להתערב בפסק הדין.

 

עובד זוטר: בית המשפט העליון הבהיר, כי במקרים בהם עובד נפגע בתאונת עבודה המגמה בפסיקה היא לדקדק עם המעסיק בכל הנוגע להטלת אחריות לתאונה. ביהמ"ש העליון הזכיר בהקשר זה את יחסי הכוחות בין העובד למעסיק ואת העובדה שהאחרון הוא בעל היכולת המיטבית למנוע או למזער את הסיכון בעבודה על ידי התווית נהלי בטיחות ומתן הדרכה לעובד.

 

עוד הוסיף כי יש להבחין בין מקרים שבהם העובד נוטל על עצמו באופן חופשי ועצמאי סיכון בלתי סביר, או שהוא מתעלם מסיכון ודאי, ואותו סיכון גורם לנזק. במקרים אלו יש הצדקה לאשם תורם. לעומת זאת, במקרים בהם העובד טועה או מוסח בלהט העבודה, או כשמדובר בהתרשלות רגעית הנובעת מהיותו שקוע בביצוע העבודה, לא די בכך בהכרח כדי לייחס לו אשם תורם.

 

במקרה זה, מדובר בעובד ניקיון זוטר, שלא ברור מה ההדרכה שקיבל בתחום הבטיחות, אם בכלל. זאת ועוד, אין לזקוף לחובת העובד כי המשיך לעבוד חרף הסכנה, שכן לא ברור עד כמה הפנים את חומרת הסיכון הנשקף לו. לפיכך קבע ביהמ"ש העליון כי המערער אינו נושא באשם תורם לתאונה. 

 

בתוך כך התקבלה טענת המערער שאת גמלאות הביטוח הלאומי שיש לנכות מהפיצוי המגיע לו, יש לחשב לפי ריבית היוון של 3%, ולא לפי ריבית של 2% כפי שקבע בית המשפט המחוזי. משמעות הקביעות היא תוספת של יותר ממיליון שקל פיצוי למערער.

חב' יצחק שטרן ושות' חויבה ב-30,000 שקל הוצאות.

**מובא לעיל מידע כללי בלבד אשר אינו מהווה תחליף לייעוץ משפטי ספציפי **

​

"הגשת עתירה בשיהוי של 8 שנים, והשאלה בדבר קיום "הבטחה שלטונית"

ביום 28.12.2021, ניתן פסק דין על ידי בית המשפט המחוזי בבאר שבע (בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים) הדוחה עתירה שהוגשה על ידי יזם בתחום התיירות (העותר) כנגד הוועדה המשותפת למשרד התיירות ורשות מקרקעי ישראל ואח', להקצות לו קרקע בעיר ערד בפטור ממכרז לשם הקמתו של פרויקט תיירות.

העובדות-

העותר, פועל לקידומו של פרויקט המכונה "פרויקט שפע" במטרה להקים רשת מתחמים תיירותיים במיקומים ייחודיים ואטרקטיביים.

בשנת 2009, החל העותר לפנות לגורמים שונים במשרד התיירות וברשות מקרקעי ישראל במטרה לאתר מיקומים שיתאימו להפעלת הפרויקט. לטענת העותר, הוא מעונין להקים מיזם תיירותי-מדעי, שמטרתו להמחיש דרך חוויה והתנסות, את עולם הקיימות והאקולוגיה. לצורך הקמת הפרויקט, מבקש העותר להקצות לו בפטור ממכרז שטח ספציפי בתוכנית המכונה "הגבעות המזרחיות" בעיר ערד.

במהלך חודש 04.2013, לאחר שהעותר איתר שטח שהוא סבור כמתאים לו לצורך הפרויקט, הגיש העותר בקשה לוועדה לבדיקת תכניות. הוועדה סברה, כי השטח המבוקש גדול מהנדרש. יחד עם זאת ולאור העובדה שהתכנית עדיין אינה מאושרת היא ממליצה לאשרה. בעקבות זאת, החליט היזם לבחור בשטח קטן יותר בגבעות המזרחיות, כאשר המלצת הוועדה קבעה כי היא תקפה בכפוף להוכחת יכולת פיננסית, התואמת את נהלי הוועדה המשותפת של רמ"י ומשרד התיירות והמלצתה תקפה לשנתיים.

בחודש 04.2014 התכנסה הוועדה המשותפת, והבהירה כי לאור ניסיון העבר בשני מיזמים קיימים בגבעות המזרחיות, שנבנו ללא היתר ובשל כך הם נעדרי חיבור לתשתיות, הפכו לעזובה ומשמשים למסיבות סמים. לפיכך, יש להתנות את המלצת הוועדה לאישור המיזם באישור תב"ע, במטרה להבטיח מראש את זיקת היזם לאותו השטח. הוועדה קבעה, כי בשל המצב התכנוני, לא ניתן בשלב זה להקצות את הקרקע ובקשתו של היזם תיבחן בשנית לאחר השלמת התב"ע, ואין לראות בכל אלו כהתחייבות להקצאה או התחייבות אחרת כלשהיא.

במהלך חודש 11.2016, אושרה תב"ע "תכנית הגבעות המזרחיות" ובה נקבע, כי  שטחי התכנית המיועדים לתיירות ישווקו במכרז לכשיקבע גובה הוצאות הפיתוח. במהלך החודשים 08-09.2020, פנה העותר לרמ"י בבקשה לבחון את בקשתו להקצאת קרקע בפטור ממכרז. רמ"י השיבה, כי הוא רשאי להשתתף במכרז הפומבי לכשיתפרסם, והוסיפה כי לאורך השנים (משנת 2014), לא רק שהעותר לא פעל לקידום המיזם כלל, אלא פעל לקידומו של מיזם אחר עם תכניות זהות באזור הצפון.

במהלך חודש 02.2021, שוב פנה העותר לרמ"י ולמשרד התיירות. משרד התיירות השיב לעותר בשני מכתבים. הראשון שבהם במענה לעשר פניות של העותר להקצאת קרקע בפטור ממכרז ב- 13 מקומות שונים ברחבי הארץ, מדובר בכמות בקשות בלתי סבירה כשלעותר אין זכות להגיש אינסוף בקשות. במיוחד כאשר הדבר גובל במטרד והכבדה לא סבירה על עובדי הציבור האמונים על התחום. אין מדובר בהימנעות מלדון בבקשות, אלא שבקשות להקצאת קרקע בפטור ממכרז הינה הליך סדור במסגרתו נדרש העותר להציג את כל הפרוגרמה, תכנית עסקית ומסמך יכולת פיננסית המאשר כי יש בידיו את היכולות הכלכליות להקים מיזם/מיזמים על קרקע מהקרקעות שיאותרו ובהיקפים אותם ביקש. בשל היעדר משאבים לבדוק את שלל בקשותיו, כוונותיו ויכולותיו הן כולן נגנזות. בחודש 02.2021 פנה העותר במכתב נוסף וציין כי ברשותו אישורים משנת 2013. משרד התיירות השיב לעותר, כי כל בקשותיו נגנזו והן לא ייבחנו עד לאחר מיצוי ההליכים המשפטיים בהליך זה ובהליך נוסף אותו הוא מנהל העותר במחוזי בנצרת בקשר לבקשות קודמות להקצאת קרקע.

במהלך חודש 03.2021,  הגיש התובע עתירתו שכללה 18 סעדים. ביניהם בקשה לביטול שני המכתבים של משרד התיירות. עוד טען העותר, כי יש לראות במכלול ההחלטות, ההמלצות, מו"מ ומצגי המשיבים ביחס לקידומו של הפרויקט כחוזה מנהלי או רגולטורי תקף ומחייב. מנגד, טענה המדינה כי יש לדחות את העתירה על הסף ולגופה, וכי העתירה בנוגע להחלטת הוועדה המשותפת משנת 2014 נגועה בשיהוי קיצוני כשהעותר אינו מפרט כנגד איזו החלטה הוגשה העתירה.

ביהמ"ש שבחן את טענות הצדדים התייחס לעניין השיהוי וקבע, כי העותר הגיש עתירה שנים לאחר החלטת הוועדה המשותפת בחודש 04.2014, ובחלוף 4 חודשים מהחלטת רמ"י שלא לדון בשנית בבקשה להקצאות. רמ"י האמונה על המדיניות רשאית לשנותה, בהתאם לנסיבות המשתנות, הצרכים והביקושים. ביהמ"ש הוסיף, כי לא מצא שיש לעותר "זכות ראשונים" או זיקה כלשהי למקרקעין, ולא מצא כל חובה שבדין או הצדקה אחרת לדון בבקשה שהגיש העותר לוועדה המשותפת בשנת 2014. ביהמ"ש דחה טענתו של העותר בדבר חוזה מנהלי או הבטחה שלטונית, מאחר שאין בנספחי העותר כל מסמך המעיד על כך, ואין כל הגיון לבחון בשנת 2021 החלטה ביחס להקצאת מקרקעין בפטור ממכרז בהתאם למסמכים משנת 2013. ביהמ"ש שדחה את העתירה חייב את העותר לשלם למדינה סך של 12,000 ₪ הוצאות.

    **מובא לעיל מידע כללי בלבד אשר אינו מהווה תחליף לייעוץ משפטי ספציפי **

הגשת עתירה בשיהוי של 8 שנים, והשאלה בדבר קיום "הבטחה שלטונית"

ביום 28.12.2021, ניתן פסק דין על ידי בית המשפט המחוזי בבאר שבע (בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים) הדוחה עתירה שהוגשה על ידי יזם בתחום התיירות (העותר) כנגד הוועדה המשותפת למשרד התיירות ורשות מקרקעי ישראל ואח', להקצות לו קרקע בעיר ערד בפטור ממכרז לשם הקמתו של פרויקט תיירות.

העובדות-

העותר, פועל לקידומו של פרויקט המכונה "פרויקט שפע" במטרה להקים רשת מתחמים תיירותיים במיקומים ייחודיים ואטרקטיביים.

בשנת 2009, החל העותר לפנות לגורמים שונים במשרד התיירות וברשות מקרקעי ישראל במטרה לאתר מיקומים שיתאימו להפעלת הפרויקט. לטענת העותר, הוא מעונין להקים מיזם תיירותי-מדעי, שמטרתו להמחיש דרך חוויה והתנסות, את עולם הקיימות והאקולוגיה. לצורך הקמת הפרויקט, מבקש העותר להקצות לו בפטור ממכרז שטח ספציפי בתוכנית המכונה "הגבעות המזרחיות" בעיר ערד.

במהלך חודש 04.2013, לאחר שהעותר איתר שטח שהוא סבור כמתאים לו לצורך הפרויקט, הגיש העותר בקשה לוועדה לבדיקת תכניות. הוועדה סברה, כי השטח המבוקש גדול מהנדרש. יחד עם זאת ולאור העובדה שהתכנית עדיין אינה מאושרת היא ממליצה לאשרה. בעקבות זאת, החליט היזם לבחור בשטח קטן יותר בגבעות המזרחיות, כאשר המלצת הוועדה קבעה כי היא תקפה בכפוף להוכחת יכולת פיננסית, התואמת את נהלי הוועדה המשותפת של רמ"י ומשרד התיירות והמלצתה תקפה לשנתיים.

בחודש 04.2014 התכנסה הוועדה המשותפת, והבהירה כי לאור ניסיון העבר בשני מיזמים קיימים בגבעות המזרחיות, שנבנו ללא היתר ובשל כך הם נעדרי חיבור לתשתיות, הפכו לעזובה ומשמשים למסיבות סמים. לפיכך, יש להתנות את המלצת הוועדה לאישור המיזם באישור תב"ע, במטרה להבטיח מראש את זיקת היזם לאותו השטח. הוועדה קבעה, כי בשל המצב התכנוני, לא ניתן בשלב זה להקצות את הקרקע ובקשתו של היזם תיבחן בשנית לאחר השלמת התב"ע, ואין לראות בכל אלו כהתחייבות להקצאה או התחייבות אחרת כלשהיא.

במהלך חודש 11.2016, אושרה תב"ע "תכנית הגבעות המזרחיות" ובה נקבע, כי  שטחי התכנית המיועדים לתיירות ישווקו במכרז לכשיקבע גובה הוצאות הפיתוח. במהלך החודשים 08-09.2020, פנה העותר לרמ"י בבקשה לבחון את בקשתו להקצאת קרקע בפטור ממכרז. רמ"י השיבה, כי הוא רשאי להשתתף במכרז הפומבי לכשיתפרסם, והוסיפה כי לאורך השנים (משנת 2014), לא רק שהעותר לא פעל לקידום המיזם כלל, אלא פעל לקידומו של מיזם אחר עם תכניות זהות באזור הצפון.

במהלך חודש 02.2021, שוב פנה העותר לרמ"י ולמשרד התיירות. משרד התיירות השיב לעותר בשני מכתבים. הראשון שבהם במענה לעשר פניות של העותר להקצאת קרקע בפטור ממכרז ב- 13 מקומות שונים ברחבי הארץ, מדובר בכמות בקשות בלתי סבירה כשלעותר אין זכות להגיש אינסוף בקשות. במיוחד כאשר הדבר גובל במטרד והכבדה לא סבירה על עובדי הציבור האמונים על התחום. אין מדובר בהימנעות מלדון בבקשות, אלא שבקשות להקצאת קרקע בפטור ממכרז הינה הליך סדור במסגרתו נדרש העותר להציג את כל הפרוגרמה, תכנית עסקית ומסמך יכולת פיננסית המאשר כי יש בידיו את היכולות הכלכליות להקים מיזם/מיזמים על קרקע מהקרקעות שיאותרו ובהיקפים אותם ביקש. בשל היעדר משאבים לבדוק את שלל בקשותיו, כוונותיו ויכולותיו הן כולן נגנזות. בחודש 02.2021 פנה העותר במכתב נוסף וציין כי ברשותו אישורים משנת 2013. משרד התיירות השיב לעותר, כי כל בקשותיו נגנזו והן לא ייבחנו עד לאחר מיצוי ההליכים המשפטיים בהליך זה ובהליך נוסף אותו הוא מנהל העותר במחוזי בנצרת בקשר לבקשות קודמות להקצאת קרקע.

במהלך חודש 03.2021,  הגיש התובע עתירתו שכללה 18 סעדים. ביניהם בקשה לביטול שני המכתבים של משרד התיירות. עוד טען העותר, כי יש לראות במכלול ההחלטות, ההמלצות, מו"מ ומצגי המשיבים ביחס לקידומו של הפרויקט כחוזה מנהלי או רגולטורי תקף ומחייב. מנגד, טענה המדינה כי יש לדחות את העתירה על הסף ולגופה, וכי העתירה בנוגע להחלטת הוועדה המשותפת משנת 2014 נגועה בשיהוי קיצוני כשהעותר אינו מפרט כנגד איזו החלטה הוגשה העתירה.

ביהמ"ש שבחן את טענות הצדדים התייחס לעניין השיהוי וקבע, כי העותר הגיש עתירה שנים לאחר החלטת הוועדה המשותפת בחודש 04.2014, ובחלוף 4 חודשים מהחלטת רמ"י שלא לדון בשנית בבקשה להקצאות. רמ"י האמונה על המדיניות רשאית לשנותה, בהתאם לנסיבות המשתנות, הצרכים והביקושים. ביהמ"ש הוסיף, כי לא מצא שיש לעותר "זכות ראשונים" או זיקה כלשהי למקרקעין, ולא מצא כל חובה שבדין או הצדקה אחרת לדון בבקשה שהגיש העותר לוועדה המשותפת בשנת 2014. ביהמ"ש דחה טענתו של העותר בדבר חוזה מנהלי או הבטחה שלטונית, מאחר שאין בנספחי העותר כל מסמך המעיד על כך, ואין כל הגיון לבחון בשנת 2021 החלטה ביחס להקצאת מקרקעין בפטור ממכרז בהתאם למסמכים משנת 2013. ביהמ"ש שדחה את העתירה חייב את העותר לשלם למדינה סך של 12,000 ₪ הוצאות.

    **מובא לעיל מידע כללי בלבד אשר אינו מהווה תחליף לייעוץ משפטי ספציפי **

​

בית המשפט דחה טענה לפגם יסודי בשימוע

תיק עת"מ 55975-06-19 לינום בע"מ נ' נתיבי ישראל – החברה הלאומית לתשתיות תחבורה בע"מ ואח', עסק בעתירה שהוגשה ע"י לינום בע"מ שהסתמכה על ארבע טענות מרכזיות. ונעסוק באחת – פגם יסודי בשימועים שנערכו לה.

במסגרת העתירה, ביקשה לינום בע"מ להורות על ביטול החלטת ועדת המכרזים של נתיבי ישראל, ולהכריז עליה כזוכה במכרז לנוכח היות הצעתה הזולה ביותר. במוקד הדיון ניצבת השאלה שבמחלוקת, האם נפל פגם מנהלי בהתנהלות נתיבי ישראל, והאם החלטתה מצויה מחוץ למתחם הסבירות המנהלי.

לינום בע"מ, היתה בין המתמודדות במכרז. משום ניסיון קודם, החליטה ועדת המשנה של נתיבי ישראל האמונה על בחינת ההצעות במכרז, לפנות לגורם הרלוונטי לשם קבלת המלצה ביחס ללינום בע"מ. בהתאם לכך, מנהל אגף ניהול אחזקה  – מר מ' גדבאן – התריע מלפני ועדת המכרזים כי נמצא שהתנהלות לינום בע"מ בעבודות שביצעה עבור נתיבי ישראל במכרז קודם, התאפיינה באיכות ירודה, בעיכוב רב בלוחות הזמנים ובליקויי בטיחות, ואף נערכו עם נציגיה שיחות ובירורים. מר גדבאן ציין כי הוא מוצא לנכון להסב את תשומת הלב לממצאים אלו טרם שתתקבל ההחלטה בדבר הזוכה במכרז.

נתיבי ישראל זימנה את לינום בע"מ לשימוע, ומסיבה לא ברורה לינום בע"מ נמנעה מלהגיש עמדה, או מלהעביר חומרים לוועדה עובר לדיון, על אף שניתנה לה האפשרות לעשות כן. הוועדה הגיעה לכלל מסקנה כי יש לפסול את הצעת לינום בע"מ בשל ממצאי האיכות, הבטיחות והעמידה בזמנים שנצברו במכרז הקודם וכן לאור שהמכרז מצריך יכולת ביצוע גבוהה ו- "מימד בטיחות מהותי". לאחר הודעת הפסילה, פנה ב"כ לינום בע"מ לנתיבי ישראל בטענה כי יש לבטל את החלטת הפסילה. ב"כ לינום בע"מ הוסיף והלין על כך שמכתבו של מר גדבאן לא הובא לידיעת לינום בע"מ עובר לשימוע, ולכן לא ניתנה ללינום בע"מ הזדמנות להגיב לתכנו. על כך השיבה נתיבי ישראל, כי נספחי המסמך נשמטו בשגגה ואולם הם נמסרו לידי לינום בע"מ במהלך ניהולו השוטף של המכרז הקודם. כן ניתנה ללינום בע"מ הזדמנות להעביר התייחסות מפורטת בכתב, מבלי שיעוכבו הליכי המכרז.

מיני אז, לינום בע"מ הוזמנה לשני שימועים נוספים על מנת להשלים טיעוניה ולהתייחס לטענות לחוסר שביעות הרצון שהובע כלפיה. בסופו של הליך, התכנסה ועדת המכרזים, וקבעה כי אין לשנות מההחלטה הפוסלת את הצעת לינום בע"מ לאור ממצאי ההשוואה, מורכבות העבודות מושא המכרז והניסיון שנצבר עמה במכרז הקודם.

בית המשפט, לאחר שעיין בטענות הצדדים והתרשם ממכלול הנסיבות, הגיע לכלל מסקנה כי יש לדחות את העתירה. ביהמ"ש שוכנע כי לא נפל פגם מנהלי בהתנהלות נתיבי ישראל, וכי החלטתה לפסול את הצעת לינום בע"מ אינה חורגת "ממתחם האפשרויות הסבירות שעמדו בפני הרשות בנסיבות אותו עניין": לא נפל פגם בשימוע שנערך לעותרת - מכרז ציבורי נועד להגשים שתי תכליות מרכזיות. האחת – שמירה על עקרונות של שוויון, שקיפות וטוהר המידות, על-ידי מתן הזדמנות שווה לכלל המציעים, ללא משוא פנים, או שרירות. השנייה - יעילות, חסכון בכספי ציבור והשאת היתרונות למזמין באמצעות בחירת ההצעה הטובה ביותר, על פי מירב היתרונות שבה בהתאם לאמות מידה שנקבעו בתנאי המכרז, או בהצעה הזולה ביותר.

 

ביהמ"ש, לא התרשם כי נגרם ללינום בע"מ עוול, או כי נפלו פגמים בהליך השימוע הכולל שערכה לה. ביהמ"ש התרשם, כי התבצע הליך מפורט, קפדני ומקצועי טרם קבלת החלטה מסכמת בעניינה של לינום בע"מ, תוך שניתנה לה אפשרות נרחבת להשיב לכל הטענות כנגדה. התקיימו דיונים בנושא וגורמים מקצועיים התבקשו לבחון בעבור נתיבי ישראל נתונים שונים.

ביהמ"ש עיין בנוסח הזימון לשימוע המקורי, וקבע, כי לינום בע"מ הייתה מודעת לכך כי היא מוזמנת לישיבת שימוע בגדרה תידרש להבהיר עמדתה הן לגבי סבירות הצעתה והן לגבי התנהלותה בפרויקט הקודם. בנסיבות אלו, לא ברורה טענת לינום בע"מ משמע לא הייתה מודעת לאופי הדיון בכללותו. לינום בע"מ בחרה לא להגיש עמדה מטעמה ובכלל זה העברת נתונים לנתיבי ישראל קודם לדיון שנערך, על אף הזדמנות שניתנה לה והוסיפה על כך ובחרה להגיע לשימוע ללא ייצוג משפטי. בנסיבות אלו, לא ברורה טענת לינום בע"מ כי הופתעה מהתנהלות השימוע וכי לא הייתה מצוידת במסמכים הרלוונטיים

משמע נעשה לה "מארב משפטי" כלשונה. לאחר שנתיבי ישראל החליטה על פסילת הצעת לינום בע"מ, התבקשה הזדמנות מטעמה להשמיע את טענותיה בכתב ובעל פה באמצעות בא כוחה, וכן כי תזומן לבירור נוסף טרם קבלת החלטה. נתיבי ישראל פעלה בהגינות וקיבלה את בקשת לינום בע"מ. כהכנה לשימוע נוסף זה הוזמנה התייחסות הגורם המקצועי שהועברה ללינום בע"מ מבעוד מועד.

ביהמ"ש הפנה לדבריו של יו"ר ועדת המכרזים בנתיבי ישראל, בבואו לדון בבקשת לינום בע"מ לעריכת שימוע נוסף, וקבע, כי בנסיבות אלו, בכללן קבלת עיקר מבוקשה של לינום בע"מ על ידי נתיבי ישראל, לא נמצא ממש בטענה כי נפלו פגמים בזימונה לשימוע שהובילו לקבלת החלטה מגמתית ופזיזה הנסמכת על מידע חסר. לאור הנאמר, קבע ביהמ"ש, כי דין העתירה להידחות.

בהתחשב בתוצאת הדיון, במורכבות המחלוקת, בהיקף העבודות מושא המכרז, בהיקף הדיון שהורחב שלא לצורך גם לעניינים מקצועיים, בהיקף הטענות שהגישו כל אחת מהמשיבות ובמכלול נסיבות העניין – חויבה לינום בע"מ לשאת בהוצאות המשיבות 1-4. לנתיבי ישראל - סכום כולל של 30,000 ₪. לשאר המשיבות סך כולל של 60,000 ₪.

 

 **מובא לעיל מידע כללי בלבד אשר אינו מהווה תחליף לייעוץ משפטי ספציפי **

​

האם ובאלו מקרים יאפשר בית המשפט לעניינים מנהליים תיקון עתירה שכבר הוגשה?

ביום 13.01.2022, ניתנה החלטה על ידי בית המשפט המחוזי בחיפה (בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים) להורות על תיקון כתב עתירה שהוגשה לפניו על ידי החברה לאוטומציה במינהל השלטון המקומי בע"מ נגד עיריית מעלות תרשיחא ומטרופולינט בע"מ. זאת, לאחר ששוכנע כי מדובר לכאורה בתיקון המבוסס על מידע שהתקבל בידי העותרת לאחר הגשת העתירה ובטענות הקשורות קשר הדוק לתשתית העובדתית עליה היא מבוססת.

העובדות-

במהלך חודש ספטמבר 2021, הגישה העותרת עתירה מנהלית נגד עיריית מעלות תרשיחא והזוכה במכרז.

במסגרת העתירה, ביקשה העותרת מבית המשפט להורות על ביטול החלטת ועדת המכרזים בעירייה שבחרה את הצעתה של מטרופולינט לביצוע חלק מהעבודות לאספקה, התקנה ותחזוקה של מערכות מידע לניהול הרשות המקומית, וכן להורות על פסילת הצעתה של מטרופולינט בשל פגמים שנפלו בה. כמו כן, במסגרת העתירה, הוגשה בקשה לצו מניעה שנדחתה על ידי בית המשפט מן הטעם, כי סיכויי העתירה "אינם גבוהים".

כעבור כחודשיים ממועד הגשת העתירה ובטרם הוגשו בה כתבי תשובה, הגישה העותרת בקשה לתיקון העתירה, מהנימוק כי נחשפו לעיניה עובדות מהותיות חדשות, שמקורן במסמכים שהועברו לעיונה לאחר הגשת העתירה וטרם הוגשו, מהם נובעים פגמים מהותיים בניקוד הצעתה של הזוכה במכרז. לטענת העותרת, העירייה נמנעה מלאפשר לעותרת לעיין במסמכים אלו טרם פנייתה של העותרת לבית המשפט, ואלו הועברו לידי העותרת רק לאחר הגשת העתירה.

מנגד, טענה העירייה כי יש לדחות את הבקשה מחמת חוסר ניקיון כפיים ואי מיצוי ההליכים בעתירה המקורית, וכי לעותרת הומצאו מלוא המסמכים המהווים את הבסיס לטענותיה זה מכבר. הזוכה (מטרופולינט) טענה, כי יש לדחות את הבקשה בשל שיהוי בהגשתה, וכי את כל הטענות שהעלתה העותרת בבקשה לתיקון, ניתן היה להגיש בעתירה המקורית.

אלא, שבית המשפט לעניינים מנהליים קבע אחרת, ולאחר שבחן את הדברים הבהיר, כי הגיע לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל. בית המשפט ציין כי תקנות סדר הדין האזרחי אינן חלות על הליכי הדיון בעתירה, ואולם, בעניין שלא הוסדר בתקנות, רשאי בית המשפט להתיר תיקון כתבי טענות "בכל עת" לשם קיומו של הליך שיפוטי ראוי והוגן, תוך התחשבות בהתנהלות המבקש, השלב הדיוני בו מוגשת הבקשה, והמטרה שהתיקון המבוקש צפוי להשיג. 

בית המשפט סבר, כי בענייננו בקשתה של העותרת לתקן את העתירה הינה על דרך של הוספת טענות שהובאו לידיעתה לאחר הגשת העתירה. טענות המתייחסות לפגמים שנפלו לטענתה בהצעתה של מטרופולינט, המצדיקים להורות על ביטול החלטת הוועדה.

בנוסף, בקשתה של העותרת הוגשה בטרם התקיים דיון בעתירה ובטרם הוגשו כתבי תשובה לעתירה, לאחר שבית המשפט השתכנע כי מדובר לכאורה בתיקון המבוסס על מידע שהגיע לידי העותרת לאחר הגשת העתירה המקורית, ומכיוון שמדובר בטענות הקשורות קשר הדוק לתשתית העובדתית עליה התבססה העתירה, שהוגשה על ידי העותרת, הרי שבנסיבות אלו יש לקבל את הבקשה ולאפשר לעותרת לתקן את העתירה.

    **מובא לעיל מידע כללי בלבד אשר אינו מהווה תחליף לייעוץ משפטי ספציפי **

​

חובת מכרזים על גופים ציבוריים –  מה חשיבותה?

חוק חובת המכרזים, תשנ"ב- 1992 נחקק לפני שנים רבות, אולם הוראותיו רלוונטיות בכל עת והן חלות על כל רשויות המדינה, חברות ממשלתיות, קופות החולים וגופים ציבוריים.

החוק קובע, כי כל תאגיד ממשלתי, מועצה דתית, קופת חולים ומוסד להשכלה גבוהה רשאים להתקשר בחוזה לביצוע עסקה בטובין או במקרקעין, או לביצוע עבודה, או לרכישת שירותים, רק במסגרת של מכרז פומבי (ציבורי) שנועד להעניק לכל אדם הזדמנות שווה להשתתף בו.

בהתאם לפסיקת בית המשפט העליון, ייחודם של דיני המכרזים הציבוריים הוא בכך שהם ניצבים על צומת דרכים משפטי, המנקז אליו יסודות מתחומי משפט שונים. יעילות מנהלית וכלכלית, מוסר, אתיקה ציבורית, קיומו של חופש חוזים במובנו הרחב, הקפדה בעקרון השוויון, לרבות שוויון בהזדמנויות, הם חלק מן העקרונות המצטלבים בו.            

שני רעיונות עיקריים וחשובים מהווים את הבסיס לחוק. הראשון שבהם, הוא 'אינטרס ציבורי' ולו שתי מטרות, האחת, הבטחתו של ממשל תקין בניהול ענייני הרשות, ומטרתו השניה, הינה מתן סיכוי שווה ויחס זהה והוגן לכל אדם  - אזרח, דהיינו עקרון השוויון.

הרעיון השני העומד בבסיס החוק, הנו אינטרס עסקי כלכלי מובהק, שמטרתו להשיג מנותן השירות או הקבלן את ההצעה הטובה ביותר מבחינת איכות השירות תמורת המחיר הנמוך ככל האפשר.

ככל שנבחן את פסיקות בתי המשפט השונים לעניינים מנהליים נבחין בנקל כי עיקרון השוויון מקבל מעמד עדיף בשל מרכזיותו  וחשיבותו במכרז הציבורי, אף במחיר של ויתור מסוים על יעילות כלכלית במקרה של התנגשות בין השיקולים השונים.

למרות הוראותיו הברורות של חוק חובת המכרזים והתקנות, אנו נתקלים לא אחת במקרים בהם מופרת חובה זו, ובגין הפרות אלו מוגשות עתירות מנהליות לבתי המשפט לעניינים מנהליים שנדרשים להכריע בסוגיות השונות.

ישנם מכרזים הנערכים באופן פסול כגון במקרה של 'מכרז תפור', שמשמעותו קביעת דרישות עמידה במכרז ספציפי כך שיתאימו עבור מועמד אחד בלבד עבורו "נתפר" המכרז. 

על אף שפסיקת בית המשפט העליון קבעה כי "מכרז שתוצאותיו ידועות מראש אינו מכרז כלל, מעשה רמיה הוא", אין בהוראות חוק המכרזים סנקציה פלילית כלשהי כנגד עורך מכרז פסול, והאפשרות לפסול מכרז, הינה כידוע באמצעות הגשת עתירה מנהלית לבית המשפט לעניינים מנהליים שיבחן את הדברים ויכריע בהם.

  **מובא לעיל מידע כללי בלבד אשר אינו מהווה תחליף לייעוץ משפטי ספציפי **

​

כשהחלטה רלבנטית לא התקבלה ע"י רשות מינהלית – לא יהיה שיהוי באי תקיפתה-

ביום 14.12.2021, ניתן פסק דין על ידי בית המשפט המחוזי בחיפה (בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים) האוסר על המשך קידום מכרז ומימוש זכייה במכרז שפורסם על ידי עיריית אום אל פאחם באמצעות החברה הכלכלית, מהטעם שלא נתקבלה החלטה של הרשות המקומית טרם המכרז על הקמת תחנת דלק על המקרקעין. 

העובדות-

במהלך חודש יולי 2021 פרסמה עיריית אום אל פאחם (באמצעות החברה הכלכלית) מכרז לתכנון, הקמה, ניהול והפעלה של תחנת דלק (המכרז). במבוא למכרז הבהירה העירייה, כי ברצונה להעניק הרשאה לזכיין שייבחר במכרז לצורך השלמת הקמתה של תחנת דלק והפעלתה במשך 24 שנה.

בעקבות פרסום המכרז וזכייתה של אחת המציעות, הגישה חברת אל כליפה בע"מ (העותרת), שהינה הבעלים של תחנת דלק אותה היא מפעילה כבר מסוף שנות ה- 90, עתירה מנהלית בצירוף בקשה לצו ביניים בו היא מבקשת, כי העירייה תצהיר על בטלות החלטתה להתיר לחברה הכלכלית לפעול לקידום הפעלתה של תחנת דלק על המקרקעין.

במסגרת העתירה, טענה העותרת כי לא נתקבלה החלטה של מועצת העיר על הקמת תחנת דלק גם לא בישיבה שהתקיימה במהלך שנת 2012. במסגרת הישיבה שהתקיימה בשנת 2012, לא הוצגו נתונים כגון: מסמכים, מפות, תסריטים, חוות דעת הנדסית ובפועל לא התקבלה החלטה מנהלית ולא הונחה תשתית ראייתית. ההפניה להיתר לבניית תחנת דלק שגויה, ומתייחסת לחלקה אחרת. חלפו למעלה מ- 9 שנים ולא ניתן להסתמך בעניין זה על האישור שניתן בשנת 2012.

מנגד, טענו העירייה והחברה הכלכלית, כי יש לדחות את העתירה לאחר שהוגשה בשיהוי קיצוני התוקפת החלטה משנת 2012. מדובר בהשכרה של מקרקעין הדורשת אישור סופי של משרד הפנים ומועצת העיר. כאשר בתגובתו הבהיר משרד הפנים, כי ניתן על ידו אישור עקרוני למתווה ובלבד שבהמשך תוגש בקשה לאישור עסקת מקרקעין כנדרש בפקודת העיריות. גם הזוכה במכרז ביקשה מהעירייה שתדאג למימוש זכייתה וציינה, כי השקיעה ממיטב כספה כדי לזכות במכרז.

אלא, שבית המשפט לעניינים מנהליים קבע אחרת ולאחר שבחן את הדברים הבהיר, כי לא מצא בנספחי כתבי הטענות החלטה של מועצת העיר על השכרת חלקה 70. המשיבות מסתמכות על פרוטוקול ישיבה מחודש מרץ 2012 במסגרתו אושרו חלקות אחרות כתחנת דלק, אולם לא מוזכרת בה חלקה 70 מושא העתירה. במהלך שנת 2015 ובמהלך שנת 2021, ניתנו לחברה הכלכלית היתרי בנייה על שטחים אחרים, וככל שאכן ניתנה החלטה ביחס לחלקה 70, לא ניתן להתייחס להחלטה שניתנה לפני כ- 9 שנים מבלי שהדבר נבחן ביחס למצב העדכני נכון להיום.

במסגרת פסק הדין, בית המשפט הפנה לפסיקת בית המשפט העליון הקובעת, כי "על החלטה בדבר הקצאת מקרקעין להתבסס על תשתית עובדתית , וכי מטעם זה על הרשות הנוגעת בדבר לברר מה הם צרכי הציבור באזור ולבחור בגוף המתאים ביותר למילוי צרכים אלו. לשם כך, צוין, עליה להתייעץ עם גורמים מקצועיים במקרים המתאימים, וכן להבטיח זכות טיעון לתושבי הסביבה אשר יושפעו מההחלטה... נכסי מקרקעין באזורים עירוניים הם משאב ציבורי מוגבל" (עע"מ 3538/18).

משכך, קבע בית המשפט,  כי אין שיהוי מצידה של העותרת. משלא התקבלה החלטה, אין השתהות באי תקיפתה.

בית המשפט סבר, כי לאחר עיכוב של שנים, האיצה החברה הכלכלית את התהליכים, היציאה למכרז היתה מוקדמת מידי, הדרך של קביעת עובדות בשטח בדרך של השקעה בסכום של מאות אלפי שקלים בפיתוח הקרקע, יצירת מצגים בפני משתתפי המכרז, אינה דרך ראויה ככל שמדובר בדרך פעולה של רשות מנהלית. לכן, אסר בית המשפט על המשך קידום המכרז ומימוש הזכייה בו.

בית המשפט הוסיף, כי ככל ומועצת העיר סבורה שיש להשכיר מקרקעין שלעירייה זכויות בהם, עליה ראשית לקבל החלטה מתאימה ובה זיהוי המקרקעין והמטרות לשמן יושכרו, החלטה שתתבסס על תשתית עובדתית עדכנית ולאחר מכן, לכל צד פתוחה הדרך לממש זכויותיו על פי דין. בית המשפט שקיבל את העתירה פסק כי על המשיבות לשלם לעותרת סך של 7,000 ₪ הוצאות.

    **מובא לעיל מידע כללי בלבד אשר אינו מהווה תחליף לייעוץ משפטי ספציפי **

​

תקנה 21(א) לתקנות חובת המכרזים – החלטת ועדת המכרזים

 

תקנה 21(א) לתקנות חובת המכרזים מורה על ועדת המכרזים להכריע בנוגע להצעות שהוגשו לה, בתום בדיקת ההצעות ולאחר סיום עריכת הבירורים הנדרשים – "החלטות ועדת המכרזים 21.  (א)  לאחר סיום בדיקת כל ההצעות ובירור יתר הפרטים הנדרשים תתן ועדת המכרזים את החלטתה; הועדה רשאית להחליט על בחירת ההצעה המתאימה ביותר או להחליט שלא לבחור כל הצעה שהיא, והכל במטרה להבטיח את מרב היתרונות לעורך המכרז."

 

במאמר לשבוע זה, נציג מספר פסיקות של בתי המשפט המפרשים את תקנה 21(א) לתקנות חובת המכרזים:

 

ביטול מכרז יעשה בתום לב וכאשר קבלת ההצעה לא תעניק את "מירב היתרונות" – בתיק עע"מ 8328/02 ב. יאיר חברה לעבודות בניה בע"מ נ' ערים חברה לפיתוח עירוני בע"מ קבע בית המשפט העליון, כי ביטול מכרז צריך להיעשות בתום לב, ושיקולי הרשות בביטול מכרזים צריכים להיות סבירים. בין מכלול השיקולים לביטול מכרז הכירה הפסיקה בצורך לדאוג לחיסכון תקציבי וכן בחשיבות השמירה על הרכוש הציבורי – שלא יעבור לידיים פרטיות בלא תמורה נאותה.

 

בנוסף, אין באי עיגון זכותו של מפרסם המכרז שלא לקבל הצעה כלשהי, כדי לשלול את זכותו לעשות כן ולבטל את המכרז אם ההצעות במכרז אינן מעניקות לו את מירב היתרונות מהבחינה הכלכלית.

 

בתיק עת"מ 54622-11-11 שיכון ובינוי – סולל בונה תשתיות בע"מ נ' רכבת ישראל בע"מ, קבע כב' השופט קובי ורדי, כי ביהמ"ש לא יתערב בשיקול דעתה של ועדת המכרזים לבטל מכרז, כאשר ביצוע המכרז עלול לגרור את הרשות הציבורית לחריגה מן התקרה התקציבית המאושרת לביצוע הפרויקט.

 

מידת התערבות ביהמ"ש בשיקול ועדת המכרזים באם לקבל הצעה – ואם לאו: בתיק בג"צ 350/84 אלקו בע"מ נ' איגוד ערים איזור דן (ביוב) קבע ביהמ"ש, כי שיקול הדעת הנרחב שניתן לוועדת המכרזים בעניין קבלת הצעות או לא, הוא רחב ועצמאי, ובית המשפט לא יתערב בו ובקביעות ועדות המכרזים, אלא במקרים מיוחדים וחריגים.  

 

תקנה 21(א) לתקנות חובת המכרזים אינה מספקת פירוט באשר לשיקולים שמוטלים על ועדת המכרזים להביא בחשבון קודם לקבלת החלטה על ביטול המכרז. אולם, אין פירוש הדבר, כי לוועדת המכרזים שיקול דעת מוחלט ונטול מגבלות בבואה להחליט על ביטול מכרז.

 

לענין זה, נפסק בתיק עת"ם (ירושלים) 14100-01-18 פיתוח בגן בע"מ נ' הרשות לשמירת הטבע והגנים הלאומיים, כי יחסו של בית המשפט ביחס להחלטת ועדת המכרזים באשר לביטול המכרז יהא "יחס קפדני וביקורתי". הדברים מקבלים משנה תוקף, כאשר מדובר בכוונת הוועדה לפרסם מכרז חדש במקומו של המכרז שבוטל. הגישה השיפוטית ביחס להחלטות מסוג אלו, שיש לה מקום אך ורק כענין חריג וכשאין חלופה אחרת. יש לציין, כי הגישה הנזכרת תקפה גם כאשר מסמכי המכרז מכילים הוראה השומרת, לכאורה, למפרסם המכרז את הזכות שלא לקבל כל הצעה ולפרסם מכרז חדש.

 

**מובא לעיל מידע כללי בלבד אשר אינו מהווה תחליף לייעוץ משפטי ספציפי **

​

יש להעדיף פרשנות המרחיבה את תנאי הסף של המכרז והמאפשרת ליותר מציעים להשתתף במכרז

ביום 07.11.2021, דחה בית המשפט המחוזי בירושלים (בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים), בקשה למתן צו ביניים שיאסור על מפרסמת המכרז -ערים- חברה לפיתוח עירוני בע"מ( ערים) לקדם את התקשרותה עם הזוכה במכרז- אחים רושדי חלבי בע"מ (אחים רושדי) וזאת עד הכרעה בעתירה לגופה. 

העובדות-

חברת ערים, שהינה חברה ממשלתית לפיתוח ותכנון קרקעות ותשתיות להקמת שכונות והרחבות מגורים חדשות בארץ פרסמה מכרז לביצוע פיתוח תשתיות שלב א' באתר "רכסים הפרסה" (558).

בתום המכרז, החליטה וועדת המכרזים לבחור כזוכה במכרז את האחים רושדי, ודחתה את הצעתה של חברת ע.מ.ת- ערוצי מדידה ותשתיות בע"מ (ערוצי מדידה/העותרת) שדורגה במקום השני.

בעקבות זכייתה של האחים רושדי, הגישה ערוצי מדידה עתירה לבית המשפט המחוזי, בצירוף בקשה לצו ביניים שיאסור על ערים לקדם את התקשרותה עם האחים רושדי עד להכרעה בעתירה לגופה.

במסגרת הבקשה, טענה ערוצי מדידה, כי לכאורה האחים רושדי לא עמדה באחד מתנאי הסף של המכרז הקובע, כי על המציעים להיות בעלי סימון ג/200 ענף ראשי "כבישים תשתיות ופיתוח", וכן בעלי סימול  ב/260 ענף משנה של הענף הראשי "הנחת קווי ביוב, ניקוז ומים" בסיווג כספי מתאים להצעתו של המציע. מאחר והסיווג של האחים רושדי עומד על דרגה 2 (עד 10,782,000 ₪) הרי שלשם ביצוע העבודה היא נדרשת להיות בעלת סיווג כספי בדרגה של 4 (היקף כספי של עד כ- 21 מיליון ₪) או דרגה 5 שהינו בלתי מוגבל. 

העותרת הוסיפה, כי זכייתה של האחים רושדי נעשתה באמצעות קביעה כי חלק מעבודות הענף המשני סווגו כחלק מהענף הכללי, ובעצם מדובר בהקטנה מלאכותית של עבודות הענף המשני שנעשה על ידי הוועדה מטעמים לא ענייניים, רק כדי לאפשר את זכייתה של האחים רושדי אשר הצעתה היתה הזולה ביותר. העותרת טענה, כי ערים לא היתה רשאית לעשות זאת ובכך לסתור את תנאי הסף של המכרז ולפגוע בשוויון.

בית המשפט לעניינים מנהליים שבחן את הדברים, דחה את הבקשה וקבע, כי לא נפל כל פגם בהתנהלות ערים. בין היתר, מאחר שהחלוקה שעשתה וועדת המכרזים מתבקשת לנוכח מהות המכרז ומאחר שעבודות הניקוז (הענף המשני) הן חלק בלתי נפרד מעבודות ביצוע הכביש (הענף הראשי) הדרושות במסגרת העבודות.

בכל מקרה, שתי העבודות יתוכננו באמצעות יועץ כבישים ובאמצעות קבלן של הענף הראשי, וממילא יש מקום להעדיף את הפרשנות המרחיבה של המכרז, המאפשרת ליותר מציעים להשתתף במכרז על פני פרשנות המביאה לפסילת הצעותיהם.

בית המשפט הוסיף, כי בהתאם להוראות סעיף 2(ב) בחוק רישום קבלנים לעבודות הנדסה בנאיות "החלוקה של ענף לענפי משנה לא יהיה בה כדי למנוע אדם מלהירשם לענף בכללותו, ומי שרשום בפנקס לענף בכללותו רשאי לבצע עבודות בכל ענפי המשנה של הענף".

בנוסף מתן צו ביניים מותנה בקיומם שלך תנאים מצטברים. האחד, כי סיכויי העתירה להתקבל טובים. השני, מאזן הנוחות נוטה לטובת מבקש הצו. בענייננו, בית המשפט סבר, כי סיכויי הצלחת העתירה אינם גבוהים בעיקר מהטעם שמדובר בתקיפת תנאי סף אשר היו ידועים לעותרת טרם הגשת הצעתה. אשר למאזן הנוחות, הרי שהוא נוטה באופן מובהק לטובת המשיבות, ובעקר ערים המייצגת את האינטרס הציבורי במימוש המכרז. זאת לנוכח הצורך בקידום התשתיות והפיתוח של שכונת מגורים, בעוד שעצירת העבודות תפגע בציבור המשתכנים ואף עלולה לחשוף את ערים לתביעות משפטיות מצד משתכנים לאור אי עמידתה בלוחות זמנים.

משכך, דחה בית המשפט את הבקשה וחייב את העותרת לשלם למשיבות בגין הוצאות משפט סכום כולל של 24,000 ₪. 

כאמור, מדובר בהחלטה בבקשה לצו ביניים וטרם התקיים דיון בעתירה לגופה.

    **מובא לעיל מידע כללי בלבד אשר אינו מהווה תחליף לייעוץ משפטי ספציפי **

​

הצעה שכללה מסמכי הסתייגויות לא הביאו לפסילת הזוכה

בתיק שנדון לאחרונה בביהמ"ש המחוזי חיפה בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים עת"מ 15068-11-20 אפקון בניה בע"מ נ' רפאל מערכות לחימה מתקדמות ואח' עסק ביהמ"ש, בין היתר, בשאלה מהותית: האם עצם העובדה שמדובר במכרז "מורכב" ו- "גמיש" אשר מאפשר לוועדת המכרזים לנהל מו"מ, מקנה לוועדת המכרזים זכות לפנות למציעה ולבקש ממנה להסיר את ההסתייגויות שהוספו על ידה מבלי לפסול את הצעתה?

 

מדובר במכרז מסוג תכנון וביצוע ((Design-Build לבניית מבנה באזור התעשייה הר חוצבים. מדובר על פי התכנון במבנה טבעתי בן שמונה קומות, כולל פטיו פנימי פתוח לשמיים. שטח המבנה הכולל יהיה 38,000 מ"ר. בית המשפט הגדיר את המכרז כ"לא שגרתי, שתנאיו מורכבים", והגדיר את המבנה כ"רחב ממדים".

 

בעקבות פרוץ מגפת הקורונה, ולנוכח הנחיה של מנכ"ל רפאל להקפיא פרויקטים שונים, התכנסה ועדת המכרזים באפריל והחליטה להקפיא את המכרז. ביולי החליטה ועדת המכרזים, לאחר "הפשרת" הפרויקטים, לנהל מו"מ עם אקסייט (הזוכה). חודש לאחר מכן, ביקשה אפקון לעדכן את הצעתה, אך בספטמבר החליטה ועדת המכרזים להכריז על אקסייט כזוכה הרשמית במכרז. באותה ישיבה דחתה הוועדה את בקשת העותרת לעדכן את הצעתה.

 

כמה ימים לאחר שהוכרזה אקסייט זוכה במכרז, פנתה אליה רפאל במכתב ובו הודיעה כי התגלה במסמכי ההצעה מסמך הנושא כותרת "הנחיות יסוד". במכתב זה נכתב כי "כפי שהובהר במסמכי המכרז, אין להגיש מסמך הכולל הסתייגויות או שינויים מהותיים ממסמכי המכרז, וכל הסתייגות כזו היא פסולה... המסמך האמור לא נבחן ובמועד בדיקת ההצעות לא הובא לידיעתה של ועדת המכרזים. לאור כל האמור, רפאל רואה מסמך זה כבטל ומבוטל". אקסייט אף חתמה על מסמך המאשר מצידה כי מסמך הנחיות היסוד בטל ואינו מהווה חלק מן ההצעה.

 

אפקון ביקשה לעיין במסמכי המכרז ולאחר מכן טענה לפגמים שנפלו בו, בעיקר סביב נושא מסמך הנחיות היסוד. הוועדה דחתה את טענות אפקון, וכן את בקשתה של החברה לעיין במסמכים נוספים. למעשה, במרכז העתירה שני מסמכי הנחות יסוד שנכתבו על ידי אקסייט – שלטענת אפקון שניהם מצדיקים פסילת הצעת הזוכה.

 

בית המשפט דחה את בקשתה של אפקון לפסילת הזוכה, ונימק: מדובר במכרז מורכב, שאינו שגרתי. אין בפנינו מכרז רגיל בעל תנאים קשיחים, הדורש מן המציעים להגיש הצעת מחיר עבור שירות רגיל או עבור מוצר. מדובר במכרז הדורש מן המציע תכנון, רישוי ובניית מבנה רחב היקף על פי הנחיות מחייבות והנחיות בלתי מחייבות. תנאי המכרז עצמם הם אשר קובעים את המותר והאסור בנוהלי קבלת ההצעות והטיפול בהן, ואין לשלול מן המזמין לקיים הליך הבהרות, מקום שבעל המכרז שמר לעצמו הזכות לבוא בדברים עם המציעים לשם הבהרה ובירור פרטים בהצעותיהם. האמור לעיל מוביל למסקנה, כי מורכבותו של מכרז, יש בה כדי לקבוע הפרשנות שיש ליתן להסתייגות, התניה או סתירה במסמכי המכרז.

 

בית המשפט ציין כי הוא מקבל את הטענה לגבי אחת ההסתייגויות שצוינו באותם מסמכי הנחות יסוד, באשר לאגרות, שאותה הגדיר כ"סטייה מתנאי המכרז", כך המשיך וקבע: "איני סבור כי תשובות לשאלות ההבהרה, אשר כללה הנחיה שאין להגיש הצעות מסתייגות, יש בה כדי לשנות מהוראות המכרז ויש בה כדי לשלול שיקול הדעת של הועדה מלנהוג בהסתייגויות לפי שיקול דעתה. מדובר במסמך ההקדמה לתשובות האופרטיביות לשאלות ההבהרה.

 

מדובר בהערות שרובן הולמות את תנאי המכרז. הגם שחלק מהן אינו מתיישב באופן מדויק עם תנאי המכרז, איני מוצא בהערות אלה ניסיון להשגת טובת הנאה או לשנות תנאי המכרז. הערות אלה היו טעונות הבהרה, ונראה כי הבקשה להסירן, לנוכח אי-הבהירות שנפלה בהן, היא חלק מהליך הבהרת ההצעה המוקנה לוועדת המכרזים. אפילו אראה באמור לעיל כהסתייגות ממש, הרי נראה, כי מדובר בהסתייגות לא מהותיות, שאינה פוסלת את ההצעה ועל כן הבקשה להסרתה, לשם הסרת ספקות, אינה פסולה.

 

אף העותרת, אפקון, ראתה בוועדת המכרזים כמוסמכת לאפשר למציע לתקן הצעתו או לעדכנה, שכן פנתה בעצמה לוועדת המכרזים לאחר הגשת הצעתה, בבקשה לשנות מהצעתה או לתקנה. נראה כי העותרת מושתקת לטעון היום, כי אין אפשרות לתקן את ההצעה לאחר הגשתה, לאחר שהיא-היא פנתה בבקשה לעשות כן.

 

לאור האמור לעיל, קבע בית המשפט כי לא נפל פגם בהחלטת ועדת המכרזים, ועדת המכרזים לא חרגה מסמכותה כאשר אפשרה לאקסייט להסיר מסמך הנחות יסוד מהצעתה, ולא מצא כי ההחלטה מהווה פגיעה בעקרון השוויון או חורגת מתנאי המכרז.

 

עוד נקבע כי אפקון תשלם לכל אחת מהמשיבות הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 50,000 ₪.

 

אפקון ערערה לעליון, אולם בית המשפט העליון דחה את העתירה וקבע כי המסמך שנתבקשה אקסייט להסיר אינו מצדיק את פסילתה מזכייה במכרז וקבע כי "אין בכך כדי לשנות מהוראות המכרז". כן נקבע, כי השיקולים הרלוונטיים נדונו בוועדת המכרזים של רפאל וכי בהחלטתה זו לא נפל כל דופי.

 

*מובא לעיל מידע כללי בלבד אשר אינו מהווה תחליף לייעוץ משפטי ספציפי **

​

​

לאחר שנחתם ההסכם עם הזוכה במכרז – האם חלים דיני מכרזים או דיני חוזים?

ביום 07.11.2021, דחה בית המשפט המחוזי בחיפה (בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים), עתירה מנהלית שהוגשה לפניו על ידי המועצה המקומית מג'ד אל-כרום (המועצה) (עת"מ 17795-05-21). במסגרת העתירה, ביקשה המועצה כי בית המשפט יורה על ביטול החלטת רשות מקרקעי ישראל,  שאמנם לא אפשרה לזוכה במכרז חב' סאראי להסב את זכויותיה לצדדי ג'. אולם, אפשרה לזוכה לקיים את חוזה החכירה והבנייה מול רמ"י ומשרד השיכון בהתאם להוראות המכרז.

העובדות-

בחודש ספטמבר 2016, פורסם על ידי משרד השיכון ורשות מקרקעי ישראל מכרז לרכישת זכויות חכירה ב- 5 מתחמים לבנייה צמודת קרקע בשכונה הצפונית במג'ד אל-כרום (77 יחידות), ובמהלך חודש אפריל 2017, הוכרזה סאראי כזוכה במכרז ביחס לשני מתחמים מתוך החמישה.

כעבור זמן מה, נודע לרמ"י כי סאראי הפרה את הוראות המכרז ומכרה את זכויותיה במקרקעין לצד שלישי. משכך, זומנה סאראי לוועדת המכרזים שהמליצה לבטל את חוזה החכירה עם סאראי וחילוט מלוא הערבות.

סאראי הגישה בקשה לעיון מחדש, בעקבותיה זומנה לשימוע. לאחר השימוע, הוחלט כי בקשתה להסבה של הקרקע לצדדי ג' תידחה וחוזי המכר לצדדי ג' בטלים מכללא. יחד עם זאת, מצאה הוועדה לנכון לאפשר לסאראי לרפא את הפגם ולקיים את חוזה החכירה מול רמ"י ומול משרד השיכון.

במהלך חודש אוקטובר 2020, שלחה המועצה הודעה בה טענה כי סאראי ניסתה לסחור בקרקעות באופן לא חוקי ובניגוד להסכם. בעקבות פנייתה זו של המועצה, ועל אף שהמועצה אינה צד לעניין, בחנה הועדה את טענותיה ואף ערכה לסאראי שימוע נוסף לבירור הטענות, לאחריו, החליטה הוועדה שלא לבטל את הסכמי הבנייה שנחתמו עם סאראי.

בעקבות החלטת הוועדה, הגישה המועצה עתירה מנהלית ובה טענה, כי יש לבטל את החלטת הוועדה בהיותה בלתי סבירה, בלתי מידתית, שרירותית וכו'. עוד טענה המועצה, כי יחידות הדיור אותן הייתה אמורה סאראי לבנות בשטח המועצה המקומית מיועדים למחוסרי דיור, בעוד שהכפר סובל מבעיה תכנונית קשה ביותר ומחסור בקרקעות. מנגד, טענו המשיבות כי יש לדחות את העתירה מחמת עילות סף, לרבות העדר זכות עמידה של המועצה ושיהוי כבד.

בית המשפט לעניינים מנהליים שבחן את הדברים, דחה את העתירה הן מחמת אי עמידתה בתנאי סף והן לגופו של עניין. בית המשפט הוסיף, כי בענייננו אין ספק כי לאחר שנחתמו הסכמים בין המשיבים וסאראי, מתנהלים יחסיהם במסגרת נורמטיבית חוזית אזרחית ולא עוד במסגרת נורמטיבית מכרזים מנהלית.  משהסתיים ההליך המכרזי, והטענות העולות מן העתירה מתייחסות לשלב החוזי ולא עוד לשלב המכרזי, ממילא לא מוקנית סמכות השיפוט לבית המשפט המנהלי, ולא כל שכן אין למועצה סעד לטעון להתערבות בשיקול דעתם של המשיבים בהליך החוזי, אשר בחרו שלא להורות על ביטולו של ההסכם עליו חתמו עם סאראי לנוכח חופש החוזים, המאפשר לצד נפגע להחליט אם להורות על ביטולו של ההסכם או לאפשר את קיומו. 

הלכה היא, כי בית המשפט לעניינים מנהליים אינו משמש 'ועדת מכרזים עליונה', וככלל אינו ממיר את שיקול דעתה של ועדת המכרזים בשיקול דעתו. בנוסף, סאראי זכתה במכרז כדין, השלימה את התשלום עבור הקרקעות ועבור הפיתוח וחתמה על ההסכם.

משנודע לוועדה, כי סאראי הפרה את ההסכם והעבירה זכויותיה לצד שלישי, היא זומנה לשימוע והתחייבה לרפא את הפרותיה ולהתמיד בקיום התחייבויותיה. כמו כן, טענת המועצה, כי מדובר בבנייה למחוסרי דיור אינה מדויקת, שכן הקרקעות היו מיועדות למכירה לכל דורש, כאשר המועצה כלל לא השיגה על עניין זה בעת קיומו של הליך המכרז.

משכך, דחה בית המשפט את העתירה וחייב את המועצה לשלם למשיבות בגין הוצאות משפט סכום כולל של 20,000 ₪. 

 **מובא לעיל מידע כללי בלבד אשר אינו מהווה תחליף לייעוץ משפטי ספציפי **

 

 

האם ניהול מו"מ לאחר פתיחת מעטפות המציעים במכרז מביא לפסילתו

 

בתיק שנדון לאחרונה בביהמ"ש המחוזי חיפה ת"א 59715-08-21 אמס עבודות עפר ופיתוח בע"מ נ' חב' קדישא חדרה גחש"א ואח' עסק ביהמ"ש בשתי שאלות עיקריות: האחת, האם ניהול מו"מ לאחר פתיחת מעטפות המציעים במכרז מביא לפסילתו, והשניה, האם השתתפות באותו מו"מ יוצרת מניעות לתקוף את תוצאות המכרז.

חב' קדישא חדרה פרסמה מכרז לביצוע עבודות הרחבה ופיתוח בבית עלמין בחדרה. למכרז ניגשו 4 מציעות, והצעת התובעת – חב' אמס עבודות עפר ופיתוח בע"מ היתה ההצעה הזולה ביותר.

בהצעת התובעת נפל פגם בערבות הבנקאית, בתחילה נפסלה ההצעה בשל הפגם, ולאחר שמיעת טיעוני התובעת, הוחלט לאפשר דיון בהצעתה למרות הפגם.

בהמשך, קיבל בית המשפט את טענות הזוכה, חב' יד אריה לבנין והשקעות בע"מ שטענה כי פגמים מהותיים בערבות הבנקאית של התובעת, הצדיקו את פסילתה: מדובר בשני פגמים שנפלו בערבות הבנקאית של התובעת בהשוואה לערבות שנדרשה לפי תנאי המכרז, הן לענין הגדרת המדד והן לענין התיאור המילולי של סכום הערבות.

הסכום שהיה בכתב הערבות במלים היה ארבע מאות ₪ במקום ארבע מאות אלף ₪, הדבר פוגע בשוויון ואינו מאפשר להכשיר את הערבות, כך שלו היתה התובעת מוכרזת כזוכה, תביעה לביטול המכרז היתה מתקבלת להערכת בית המשפט, בשל הפגיעה בעקרון השוויון וההלכה כי רק במקרים חריגים ונדירים יוכשר פגם בערבות הבנקאית (ובמקרה זה מדובר בשני פגמים מהותיים).

לאחר שבחן את כל טענות הצדדים, ביהמ"ש מצא כי לא נפל פגם בהחלטת ועדת המכרזים בהכרזתה על חב' יד אריה לבנין והשקעות בע"מ כזוכה במכרז. ההחלטה סבירה ותואמת את דיני המכרזים על פי המשפט המנהלי.

ביהמ"ש קיבל את טענות חב' קדישא ויד אריה, כי התובעת מנועה מלתקוף בדיעבד ניהול מו"מ בו נטלה חלק. התובעת קיבלה הודעה כי ועדת המכרזים החליטה לנהל מו"מ עם המציעים, ולו סבר שמדובר בהליך פסול, היתה צריכה להודיע עמדתה לאלתר לחב' קדישא ובמידת הצורך להגיש בקשה מתאימה מידית לביהמ"ש. התובעת בחרה לנסות את מזלה ולהצליח לזכות במכרז באמצעות אותו מו"מ, והיא מנועה מלתקוף את קיומו רק לאחר שלא זכתה במכרז.

לכך הוסיף ביהמ"ש, כי גופים מנהליים רשאים לנהל מו"מ גם לאחר פתיחת מעטפות המציעים במקרים מתאימים, ובלבד שישמר השוויון והעיקר שתימסר הודעה מראש על כך בתנאי המכרז. 

עוד קבע ביהמ"ש, כי מעיון בדרך בה נוהל המו"מ, ניתן לראות כי נשמר השוויון הפנימי בין כל 4 המציעים ולא נפגע השוויון החיצוני, כל מציע פוטנציאלי שהיה מעיין בחוברת המכרז היה יודע כי למזמין נתונה האפשרות לבקש לשפר הצעות המשתתפים במכרז. אין גם כל מניעה עפ"י דיני המכרזים כי המו"מ ינוהל ע"י גורמים שהוסמכו לנהלו ע"י ועדת המכרזים כפי שנקבע במקרה זה. הוועדה הסמיכה את מנהל הפרויקט ואת מנכ"ל חב' קדישא שדאגו לתעד את פרטי השיחות בין הצדדים.

לאור התוצאה, חויבה התובעת לשלם לחב' קדישא ולחב' יד אריה שכ"ט עו"ד בסכום של 7,000 ₪ לכל אחת מהן.

את הזוכה חב' יד אריה לבנין והשקעות בע"מ ייצג משרדו של עוה"ד שי דדוש.

​

**מובא לעיל מידע כללי בלבד אשר אינו מהווה תחליף לייעוץ משפטי ספציפי **

לאחרונה, זכה משרדנו בפסק דין שניתן על ידי בית המשפט המחוזי בנצרת בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים. במסגרת פסק הדין, דחה בית המשפט עתירה מנהלית שהוגשה כנגד מועצה אזורית גולן וכנגד לקוחה של משרדנו - חברה קבלנית לביצוע עבודות בניה, תשתיות, עפר ופיתוח (להלן: "הלקוחה").

​

עניינה של העתירה במכרז אותו פרסמה המועצה לבחירת קבלן שיבצע עבודות הנדסיות למיגור זבוב החול על ידי הרחקת שפני סלע בבתי מגורים.

במסגרת תנאי המכרז, נדרשו המציעים לצרף להצעתם המלצות קודמות המעידות על ניסיון קודם ואיכותו של המציע, וכן לציין את שיעור ההנחה המוצע על ידם לביצוע העבודה. עוד צוין, כי לרכיב המחיר יינתן משקל של עד 80 נקודות, ולרכיב איכות ומקצועיות יינתן משקל של עד 20 נקודות. כאשר ההצעה שתזכה היא זו שתקבל את שקלול הנקודות הגבוה ביותר.  

במכרז השתתפו 3 מציעות. העותרת שהציעה הנחה בשיעור של 30%, הלקוחה שהציעה הנחה בשיעור של 27% וחברה נוספת שהציעה הנחה בשיעור של 6%. לבקשת הוועדה, הועברו ההצעות לבחינת צוות מקצועי שייתן המלצותיו.

הצוות המקצועי שבחן את הדברים קבע, כי העותרת תקבל ניקוד על מקצועיות של 11 נקודות והלקוחה תקבל ניקוד על מקצועיות של 19 נקודות. לאחר שקלול הניקוד, עמד הניקוד של העותרת על 91 נקודות ואילו הניקוד של הלקוחה עמד על 96.45 נקודות, והצוות המקצועי המליץ על לוועדה על  הלקוחה.

ביום 13.06.2021, ועדת המכרזים אימצה את המלצת הצוות המקצועי ובחרה בלקוחה כזוכה במכרז.

כעבור למעלה מ- 3 חודשים, ביום 30.09.2021, הוגשה עתירה מנהלית על ידי העותרת שכללה בקשה למתן צו ארעי. בית המשפט נתן צו ארעי על יסוד הבקשה בלבד וקבע את התיק לדיון  ליום 14.10.2021 במסגרתו בהסכמת הצדדים נדונה העתירה לגופה. 

הן הלקוחה והן המועצה טענו, כי העתירה הוגשה בשיהוי ניכר של למעלה מ – 3 חודשים מהמועד בו נודע לעותרת על אי זכייתה. כמו כן, העותרת לא צירפה אף ממליץ להצעתה, והצוות המקצועי נאלץ לערוך בירור מול המשרד להגנת הסביבה בנוגע למקצועיותה ואיכות עבודתה של העותרת, שקיבלה מהמשרד לאיכות הסביבה המלצה שלילית.  מנגד, טענה העותרת כי הצוות המקצועי כלל לא טרח לברר את מולה את עמדתה ביחס להמלצת המשרד לאיכות הסביבה, ולא ניתן לומר, כי הצוות המקצועי הסתמך על תשתית ראייתית מהימנה ומבוררת.

בית המשפט לעניינים שבחן את הדברים וכן את טעות הצדדים דחה את העתירה, בשל שיהוי ניכר בהגשתה ובשל מעשה עשוי. אולם לא חייב את העותרת בהוצאות, מאחר והצוות המקצועי לא טרח לברר את תגובתה ועמדתה של העותרת אודות ההמלצה שנשמעה בעניינה. 

​

מה הסיכוי שבית משפט יסכים לתת צו עשה זמני המשנה מצב קיים ?

ביהמ"ש העליון דחה ביום 05.09.2021 בקשה למתן צו עשה המורה לתעשייה האווירית על עיכוב ביצוע החלטותיה, מן הטעם שמדובר בבקשה לשנות מן המצב הקיים. סיווגה של הבקשה כ-'צו עשה', חורץ במידה רבה את דינה לדחייה לנוכח ההלכה, כי על בית המשפט לנקוט משנה זהירות בטרם יורה על צו עשה זמני המשנה את מצב הדברים הקיים, ואשר כמוהו כסעד המלא שנדרש בתובענה, עוד לפני שניתנה בה הכרעה.

העובדות-

בשנת 2020 פרסמה התעשייה האווירית מכרז לאספקת שירותים שונים עבור מפעל מטוסים.  במכרז זכו שתי חברות: שירותי תעופה (המבקשת) וארומן.

מאחר והצעת המחיר של  שירותי תעופה היתה נמוכה ב- 3% מהצעתה של ארומן, נבחרה שירותי תעופה כזוכה ראשונה וארומן כזוכה שנייה. כמו כן, ארומן התבקשה להתכנס למחיר זכייה נמוך יותר ב- 3%, והובהר לה שאם לא תעשה כן, חלוקת העבודה בינה לבין שירותי תעופה לא תהיה שוויונית. ארומן סירבה לבקשה. 

עקב כך, הגישה שירותי תעופה תלונה לוועדה בעקבותיה התכנסה הוועדה לישיבה, ובמסגרתה חזרה בה הוועדה מפנייתה לארומן, וציינה כי המצב יוותר על כנו, שירותי תעופה  היא הזוכה הראשונה וארומן השניה.

ארומן שלא השלימה עם קביעת הוועדה טענה, כי לא ניתנה לה הזדמנות להשוות את הצעתה ולזכות בחלוקה שוויונית של העבודה ובמחאה לכך אף הפסיקה את שירותיה. 

לנוכח המצב שנוצר, פרסמה הוועדה החלטה נוספת וקבעה, כי מעתה לא תבוצע חלוקת עבודה מראש. כי היא חוזרת בה מהחלטותיה הקודמות בעניין זה, וכי בהתאם לתנאי המכרז, היא אינה יכולה לחלק את העבודה באופן מסוים. תנאי המכרז מחייבים אותה לשני ספקים בשל סיכון ממשי בביצוע העבודות על ידי ספק אחד בלבד.

לאור החלטת הוועדה, הגישה שירותי תעופה עתירה מנהלית ובקשה לסעד זמני. במסגרת העתירה, ביקשה שירותי תעופה מבית המשפט המחוזי לקיים את הוראות המכרז ולאפשר לשירותי תעופה לבצע את מלוא העבודות מכוח המכרז, להורות על ביטול הזמנות עבודה שנמסרו לארומן, והעברתן לשירותי תעופה לצורך השלמתן. בית המשפט המחוזי דחה את העתירה והבקשה.

משכך, הגישה שירותי תעופה ערעור לבית המשפט העליון ובקשה לסעד זמני עד למתן הכרעה בערעור. בית המשפט העליון דחה את הבקשה וקבע, כי בקשתה של שירותי תעופה לעכב ביצוע החלטות של תעשיה אווירית היא בעצם בקשה לשנות מן המצב הקיים.

בפועל, שירותי תעופה מבקשת מבית המשפט העליון להתערב בפעילות מסחרית של תעשיה אווירית הקבועה בתוכניות עבודה. סיווגה של הבקשה כ'צו עשה', חורץ את דינה. הלכה היא, כי על בית המשפט לנקוט משנה זהירות, בטרם יורה על צו עשה זמני, המשנה את המצב הקיים, והוא בדיוק כמו הסעד המלא המבוקש בערעור עצמו. צו עשה זמני המשנה מצב קיים יינתן רק במצבים חריגים בלבד, כשהתערבותו של בית המשפט חיונית בכדי למנוע תוצאה קשה ביותר וכאשר הנזק הכספי העלול להיגרם אינו ניתן לתיקון באמצעות פיצוי כספי הולם.

בנוסף, המכרז הנו מכרז לאספקת שירותים, ובשונה ממכרזים להקמת מערכת או בנייה ותשתיות, אין מניעה להפקיע את העבודה מידי מבצע אחד למשנהו, ולא צפוי נזק בלתי הפיך באופן שלא ניתן יהיה להשיב את מצב הדברים לקדמותו. זאת בעיקר כשטענותיה של שירותי תעופה נטועות כולן במישור הכספי, וכידוע, מקום שבו הנזק שייגרם למבקש בגין אי מתן הצו הוא נזק כספי, ככלל לא יהא מקום למתן סעד זמני. גם אם בסופו של יום יוחלט לקבל את הערעור, לא תהא מניעה להפסיק את ההתקשרות עם ארומן ולפצות את שירותי תעופה על נזקים שייגרמו לה, ככל שייגרמו. בנסיבות אלו, משהנזקים הנטענים הם בעיקר כספיים אין הכרח להידרש לסיכויי הערעור.

​

    **מובא לעיל מידע כללי בלבד אשר אינו מהווה תחליף לייעוץ משפטי ספציפי **

 

האם החלטה לשינוי פרטי ההתקשרות עם זוכה במכרז מהווה הפרה של החובה לנהוג בשוויון בהליך המכרזי ויש להורות על ביטולה?

ביהמ"ש העליון דחה ביום 19.07.2021 ערעור שהוגש על ידי חברת ממ"ל – מפעלי מיחזור לישראל בע"מ (ממ"ל) על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. במסגרתו טענה ממ"ל, כי החלטת הוועדה הפרה את חובת השוויון ודינה להתבטל.

שינוי תנאי ההסכם מול הזוכה במכרז שקול לשינוי בתנאי המכרז מהטעם שמדובר בשינוי מהותי של התנאים המסחריים על בסיסם התחרו המציעים במכרז. 

העובדות-

בשנת 2010 החלה המדינה במהלך שמטרתו להביא לבניית מתקן לטיפול בפסולת באזור גוש דן. המדינה פרסמה מכרז תשתית מורכב ורחב היקף, במסגרתו היזם שיזכה יקבל זיכיון לתכנון, הקמה והפעלה של המתקן ל- -25 שנה, שלאחריהן יועבר המתקן לידי המדינה.

במהלך תקופת הזיכיון ינהל הזוכה מו"מ עצמאי עם הרשויות המקומיות לצורך התקשרות עמן כך שהסיכון הכלכלי יוטל עליו בכפוף לרשת ביטחון מינימאלית של הכנסה מינימאלית לתקופה מסוימת.

המכרז נערך בכמה שלבים. לשלב הסופי הגיעו שתי חברות: ממ"ל וחברת זירו וויסט בע"מ (זירו). לאחר שנמצא כי הצעותיהן של שתי החברות עומדות בדרישות הטכניות נבחנו הצעותיהן הכספיות. מאחר וממ"ל ביקשה לקבל מענק הקמה בסך 435 מיליון ₪ ותשלום שנתי קבוע בסך של 3.8 ₪ ואילו חברת זירו לא דרשה כל תשלום (מעבר לרשת הביטחון), הכריזה וועדת המכרזים בחודש 04.2018 על זירו כזוכה במכרז.

בעקבות זכייתה של זירו, ביקשה ממ"ל לקבל את כלל מסמכי המכרז. הוועדה העבירה לידי ממ"ל את המסמכים כשחלקים מהם הושחרו או נמחקו. בעקבות זאת, הגישה ממ"ל עתירה מנהלית לביהמ"ש המחוזי במסגרתה עתרה לקבלת כלל מסמכי המכרז ללא מחיקות והשחרות לרבות מידע הנוגע להיבט הפיננסי של הצעת זירו. ביהמ"ש המחוזי דחה את העתירה למעט שני פרוטוקולים לגביהם נקבע כי יש להסיר חלק מההשחרות. במקביל, הגישה ממ"ל עתירה נוספת בטענה, כי וועדת המכרזים אפשרה לזירו לתקן את הצעתה הטכנית ואת המודל הפיננסי. קיים חשש ממשי שהצעתה של זירו גירעונית ואין לה היתכנות פיננסית, יש לבטל את זכייתה ולהכריז על ממ"ל כזוכה. לחלופין, יש להחזיר את המכרז לוועדה. עתירה שנדחתה על ידי ביהמ"ש ולא הוגש כל ערעור. 

במאי 2018 חתמה המדינה על הסכם עם זירו. במסגרתו צוין, כי המדינה רשאית לבטל את ההסכם תוך 21 חודשים ממועד חתימתו אם לא תושג סגירה פיננסית. בפועל, זירו לא השלימה את הסגירה הפיננסית וטענה כי הדבר נגרם כתוצאה מגילוי מאוחר של מגבלות טכניות (קו של חברת מקורות). משכך, התכנסה וועדת המכרזים וקבעה כי יש להודיע על הפרה והפרה צפויה של ההסכם ולהתריע על כוונתה לבטלו. למרות זאת, לא נשלחה לזירו כל הודעה.

כעבור זמן קצר, הודיעה זירו על חילופי בעלים ונכונותם לנקוט בצעדים לקיים את ההסכם. משכך, הוחלט לחתום על הסדר ביניים עם זירו שמטרתו להציג מתווה ומועדים לניהול מו"מ לצורך פתרון המחלוקות והשלמת התנאים הנדרשים בתקופת הפיתוח. תחילה, הציגה זירו מתווה שנדחה על ידי הוועדה ובהמשך הציגה מתווה משופר, ובסופו נחתם הסכם פשרה שאושר על ידי הוועדה.  במסגרת ההסכם, התחייבה המדינה לשלם לזירו תוספת בסך של 150 מיליון בצירוף מע"מ לרשת הביטחון ושינויים מסוימים במחויבות של זירו ביחס לטיפול, מיון וקליטה של פסולת. עקב כך, הגישה ממ"ל עתירה שלישית לביהמ"ש המחוזי בטענה כי ההטבות שניתנו לזירו בשלב זה מהוות שינוי מהותי בתנאי הסכם הזיכיון באופן שמחייב שלא להתקשר עם זירו, ולשוב לשלב התחרות על ההתקשרות. מנגד טענה המדינה, כי שלב המכרז הסתיים והיא רשאית מטעמים כמו שינוי נסיבות (הקו של חברת מקורות) לשנות את שלבי ההתקשרות בשלב שאחרי המכרז בהתאם לתקנות חובת המכרזים לפיהן קנויה לוועדה סמכות "לאשר שינוי מהותי בתנאי חוזה שנכרת בעקבות מכרז".

העתירה (השלישית) נדחתה, מהנימוק שכל המציעות וגם ממ"ל, ידעו שצפויים שינויים רבים לנוכח אופיו המורכב והייחודי של המכרז, ואורך חיי הזיכיון, שצפוי היה להיחתם עם הזוכה במכרז. הוועדה "מתחה את סמכויותיה עד לקצה" אבל לא חרגה מסמכותה.  הסכום הכולל שניתן לזירו כולל התוספת עומד על 300 מיליון ₪ בצירוף מע"מ, בעוד שהצעתה של ממ"ל עמדה על סך 435 מיליון ₪ בתוספת תשלום חצי שנתי. משכך, הגישה ממ"ל ערעור לביהמ"ש העליון.

ביהמ"ש העליון שבחן את הדברים, דחה את הערעור וקבע, כי הצורך לשנות את תנאי ההתקשרות נובע לעיתים משינויי נסיבות שלא היו צפויים במועד המכרז, המצריך גמישות מצד הצדדים לחוזה. במיוחד כשמדובר בהתקשרות חוזית בין רשות מנהלית לזכיין בעקבות מכרז מורכב, רחב היקף וארוך טווח. פעולה של עריכת שינוי בתנאי ההתקשרות לאחר מכרז, והחלטה מנהלית לאשר פעולה כאמור, מצויה בתפר שבין השלב המכרזי לשלב החוזי.

ביהמ"ש העליון בחן את השאלה האם השינוי היה משפיע על הפן התחרותי בין המציעות וקבע, כי אף לאחר השינויים, הצעתה של זירו הייתה הצעתה זולה באופן משמעותי מהצעתה של ממ"ל.

    **מובא לעיל מידע כללי בלבד אשר אינו מהווה תחליף לייעוץ משפטי ספציפי **

​

 

​

בית המשפט ייעתר לבקשה למתן סעד זמני בדרך כלל לשימור מצב קיים,

ולא להפך

​

בפסק דין של ביהמ"ש העליון מיום 17.08.2021, דחה ביהמ"ש העליון בקשה למתן סעד זמני במסגרת ערעור  שהוגש לבית המשפט על פסק דין של ביהמ"ש המחוזי, מהנימוק, כי הסעד המבוקש נועד לשנות את המצב הקיים, לאחר שהזוכה כבר החלה לספק את השירותים כחודשיים וחצי לפני כן.

העובדות-

במהלך חודש ינואר 2019, פרסמה חברת החשמל מכרז שעניינו ב"אספקה, הקמה ופירוק פיגומים תעשייתיים" באחת מתחנות הכוח של חברת החשמל. במסגרת תנאי הסף של המכרז צויין, כי על המציע להיות בעל ניסיון קודם בביצוע עבודות הרכבת פיגומים תעשייתיים  ב- 5 שנים האחרונות בתחנות כוח או מפעל תעשיה דומה, ולהוכיח כי במסגרת תקופה של עד שנתיים מתוך 5 השנים האחרונות ביצע עבודה אחת או מספר עבודות הרכבת פיגומים תעשייתיים בהיקף מצטבר שפורט התנאי המכרז.

למכרז ניגשו שלוש חברות, ביניהן עופרי פיגומים בע"מ (עופרי פיגומים) – המערערת, ששימשה באותה העת כספקית של חברת החשמל לעבודות הקמה ופירוק של פיגומים בתחנת הכוח.

למרות עובדה זו, וועדת המכרזים בחרה כזוכה במכרז בהצעתה של חברת עיצוב במה בע"מ (עיצוב במה) שהייתה גם הזולה ביותר.

בעקבות החלטת הוועדה, פנתה עופרי פיגומים לוועדה בטענה, כי עיצוב במה אינה עומדת בתנאי הסף של המכרז בכל הקשור לניסיון קודם, ובנוסף, הצביעה עופרי פיגומים על מחדל קשה של כשל בטיחותי  בעברה של עיצוב במה. עקב פנייה זו, זימנה וועדת המכרזים את עיצוב במה לבירור, ובסופו החליטה וועדת המכרזים להותיר על כנה את ההחלטה על עיצוב במה כזוכה במכרז.

משכך, הגישה עופרי פיגומים עתירה לבית המשפט המחוזי בטענה, כי עיצוב במה אינה עומדת בתנאי הסף של המכרז, מאחר ואין לה ניסיון בביצוע פרויקט במתקן הדומה לתחנת כוח או מפעל תעשייתי, וכן בטענה לכשלים בטיחותיים בפרויקטים קודמים של עיצוב במה.

בית המשפט המחוזי שבחן את הדברים דחה את העתירה, בין היתר מהנימוק כי בעבר נוסח תנאי הסף של המכרז בכל הנוגע לניסיון בביצוע עבודות היה מצומצם יותר, ולאחרונה שונה הנוסח על מנת להרחיב את מעגל המשתתפים במכרז. משכך, קבע בית המשפט המחוזי, כי אין לקבל את טענת עופרי פיגומים לפיה עיצוב במה אינה עומדת בתנאי הסף, וככל שעופרי פיגומים מעוניינת היתה לתקוף את נוסחו של תנאי הסף, היה עליה לעשות זאת עוד בטרם הגישה הצעתה למכרז.

בהתייחס לטענה בדבר כשלי בטיחות לכאורה בעברה של עיצוב במה,  קבע בית המשפט כי הוועדה שקלה טענות אלו של עופרי פיגומים והשתכנעה, כי עיצוב במה הפיקה את הלקחים ונקטה באמצעים למניעת הישנותם של מקרים דומים, כי חלף זמן רב מאז האסון ועיצוב במה עודנה עובדת בפרויקטים בהיקפים גדולים ללא תקלות.

לאחר קבלת פסק הדין, הגישה עופרי פיגומים ערעור לבית המשפט העליון, במסגרתו עתרה עופרי פיגומים למתן צו המונע מחברת החשמל ומעיצוב במה לבצע כל פעולה למימוש המכרז.

מנגד, עיצוב במה הגישה תגובתה במסגרתה טענה בין היתר, כי הנזק שצפוי להיגרם לה ממתן הצו הוא כבד מאחר שכבר רכשה כמות גדולה של ציוד, ובהתחשב בכך שעובדיה כבר נמצאים בתחנת הכוח ומספקים את השירותים לחברת החשמל.

ביהמ"ש העליון שבחן את הדברים, דחה את הבקשה בראש ובראשונה מן הטעם שהסעד המבוקש נועד לשנות את המצב הקיים ולאחר שהזוכה במכרז כבר החלה לספק את השירותים במסגרת המכרז כחודשיים וחצי לפני כן.

ביהמ"ש העליון סבר, כי אם יינתן הצו המבוקש הנזקים שייגרמו הן לחברת החשמל, הן לעיצוב במה והן לאינטרס הציבורי הם ברורים ומבוססים, ועל כן דחה את הבקשה וחייב את עופרי פיגומים בהוצאות חברת החשמל ועיצוב במה בסך של 2,000 ₪ לכל אחת.

    **מובא לעיל מידע כללי בלבד אשר אינו מהווה תחליף לייעוץ משפטי ספציפי **

​

​

מושבניקים היזהרו- בעל נחלה במושב עלול לאבד אותה ואף לשלם מיליוני שקלים

עקב שימוש בקרקע שלא למטרות חקלאות

​

ענייננו, בפסק דין של בית המשפט העליון מיום 29.08.2021, במסגרתו דחה בית המשפט העליון ברובו, ערעור שהוגש על ידי מחזיקים בקרקע חקלאית, על פסק דין שניתן נגדם על בבית המשפט המחוזי, וקבע כי על המחזיקים להשיב לידי רמ"י מקרקעין חקלאיים המוחזקים בידיהם כשהם ריקים מכל מבנה בלתי חוקי, ולשלם לרמ"י דמי שימוש ראויים בסך של כ- 7,000,000 ₪.   

העובדות-

המערערים, הינם בני זוג החברים באגודה שיתופית כפר טרומן מושב עובדים להתיישבות חקלאית בע"מ (המושב). המקרקעין עליהם הוקם המושב הינם בבעלות המדינה ומנוהלים על ידי רמ"י.

רמ"י, משכירה את הקרקע למושב בהתאם להסכם משבצת הקובע בעיקרו, כי ניצול הקרקע ייעשה לצרכי חקלאות בלבד ובכלל זה המבנים שיוקמו על הקרקע ישמשו למטרות חקלאות בלבד. בנוסף קובע ההסכם, כי הפרה של התחייבות זו בהסכם מאפשרת לרמ"י לבטל את ההסכם לאלתר ולקבל לידיה את הקרקע ללא כל חובה לפצות את מי מחבריה.

המערערים, מחזיקים בשתי נחלות במושב שגודלן כ- 43 דונם, והוקצו בשנות השישים של המאה הקודמת לסבתו של אחד מבני הזוג ואביו (המערער).

בתחילה, שימשה הקרקע את בני המשפחה לניהול רפת. אולם, עקב קשיים כלכליים אליהם נקלעה המשפחה, הופסק ייצור החלב, והחל שימוש חורג בקרקע שלא למטרות חקלאות. על הנחלות נבנו מבנים רבים ובלתי חוקיים שהושכרו לצדדים שלישיים ובוצעו בהם שימושים חורגים שונים כגון: הפעלת חניון רכב, מתקן שטיפת רכבים, מתחם צימרים ופעילות מסחרית רחבת היקף.

בשל התנהלות חמורה זו, כבר בשנת 2002 החלו הליכים משפטיים כנגד המערער ואביו, במסגרתם נחתם הסכם פשרה לפיו רישום הזכויות בנחלות על שם המערערים ייעשה כנגד הסדרת ההפרות, השימושים החורגים בנחלות ופינוי שוכרי המשנה. אלא  שהיה זה ללא הועיל, והמחזיקים המשיכו להפר את ההסכם ולבצע שימוש חורג בנחלות.

בעקבות זאת, הגישה רמ"י תביעה לבית המשפט המחוזי נגד האגודה ונגד המערערים. במסגרתה,  עתרה רמ"י  להורות על השבת הנחלות לרשותה, ביטול זכויות המערערים בנחלות, הריסת הבנייה הבלתי חוקית בנחלות, וחיוב המערערים בדמי שימוש ראויים בשל השימוש החורג בנחלות.

מנגד, טענו המערערים, כי הסעדים המבוקשים מפלים ולא מידתיים ביחס לאלפי מתיישבים המבצעים שימושים חורגים ודומים בנחלותיהם, כי השימושים החורגים נבעו ממצב כלכלי קשה אליו נקלעו, ומרבית המבנים בעלי היתר ואין שימושים חורגים.

עוד הוסיפו המערערים, כי מאחר שרכשו זכויות חכירה לדורות, רמ"י אינה רשאית להפקיע את הקרקע. בית המשפט המחוזי קיבל את התביעה וקבע, כי המערערים "צפצפו" על הוראות החוק, החלטות בתי המשפט, החלטות רמ"י והסכם המשבצת, ובמעשיהם אלו הפרו הפרה יסודית, קשה ומתמשכת את הוראות ההסכם ומטרת החכירה. בנסיבות אלו, רשאית רמ"י לבטל את ההסכם ולקבל לידיה חזרה את הקרקע מבלי שתידרש לפצות את המחזיקים. שכן, הזכות של המערערים היא זכות של "בר-רשות" ולא בעלים. המדינה היא הבעלים של המקרקעין אותם מנהלת רמ"י. בית המשפט המחוזי הורה על פינוי המבנים החריגים ותשלום דמי שימוש ראויים בסך של                           כ- 7,000,000 ₪ בצירוף הוצאות משפט ע"ס 100,000 ₪.

בעקבות פסק הדין, הגישו המחזיקים ערעור לבית המשפט העליון. במסגרתו טענו, כי בית המשפט המחוזי שגה במסקנותיו ביחס לחומרת ההפרות והיקפן שהובילו למתן הסעד הקיצוני של השבת הנחלות. עוד טעננו המערערים כי אין להורות על השבת הנחלות בשל הוראות הסכם המשבצת, מאחר והשימוש החורג פסק עוד הרבה לפני מתן פסק הדין ומעמדם של המערערים הוא של חוכרים לדורות.

מנגד, טענה רמ"י בין היתר, כי השימוש שנעשה על ידי המערערים בנחלות הוא קיצוני ביותר, ומשמעותו הפרה יסודית של הוראות הסכם המשבצת המזכה את המשיבה בסעד המבוקש על ידה, ביטול החוזה והשבת הנחלה לידי המדינה. מעמדם של המערערים אינו של חוכרים לדורות. מדובר במקרקעין המושכרים לאגודה בהסכם שכירות, והמערערים "ברי-רשות" הכפופים להוראות הסכם המשבצת. משהפרו המחזיקים את הסכם המשבצת רשאית רמ"י לבטל את ההסכם ולדרוש את השבת הנחלות.

בענייננו, השאלה שעמדה לדיון בפני בית המשפט העליון במסגרת הערעור, האם חל על הצדדים הסכם המשבצת או שמדובר בחכירה לדורות?

בית המשפט העליון שבחן את הדברים  דחה את הערעור ברובו למעט חישוב דמי שימוש של אחד המבנים, וקבע כי מערכת היחסים שבין הצדדים מוסדרת בהסכם המשבצת הדו-צדדי שנערך ונחתם מעת לעת בין רמ"י לבין האגודה. תכלית השכרת הקרקע לאגודה בהתאם להסכם היא למטרות חקלאות בלבד. ההסכם אוסר על העברת הזכויות בנחלה ללא אישור רמ"י, ובמקרה של הפרה מסוג זה, רמ"י רשאית לבטל את ההסכם לאלתר ולקבל לרשותה והחזקתה את החלק בקרקע לגביו נעשתה הפרה. במשך שנים ארוכות עשו המערערים שימושים חורגים במקרקעין. בנו עשרות מבנים על גבי הנחלות. השכירו את המבנים לצדדים שלישיים למטרות תעסוקה לא חקלאית. הציבו בנחלות מכולות ומבנים שונים לצורך אחסון ציוד, משרדים ועסקים שונים. ניצלו את קרבתן של הנחלות לנמל התעופה בן גוריון לשם הפעלת חניון המספק שירותי חניה והסעה לשדה התעופה. הקימו עסקים שונים שתמכו בחניון, כגון מתקן לשטיפת רכבים וצימרים לצורך מתן שירותי לינה ללקוחות החניון.

בשל התנהלות חמורה ומפרת חוק זו של המערערים לאורך שנים רבות, התנהלו נגדם הליכים פליליים ואזרחיים, אולם היה זה ללא הועיל. המערערים המשיכו להפר בבוטות את הוראות ההסכם והדין ולבצע שימושים חורגים במקרקעין, תוך הפקת רווחים עצומים על חשבון הציבור.

משכך, בית המשפט העליון דחה את הערעור ברובו, וקבע כי מדובר במקרה קיצוני ביותר של מערערים שפעלו בניגוד לדין ולהסכם במשך שנים ארוכות, למרות הליכים משפטיים אזרחיים ופליליים שהתנהלו נגדם ועל אף צווים שיפוטיים שניתנו נגדם וחייב אותם בסך של 50,000 ₪ בגין הוצאותיה של רמ"י בערעור.

**מובא לעיל מידע כללי בלבד אשר אינו מהווה תחליף לייעוץ משפטי ספציפי **

​